ג'ודית באטלר - מגדר בלתי ניתן לאלף. נתן רוח שנייה להכחשה הביולוגית של ליסנקו, ולהכחשה בכלל.

סוחר של אורוויאטנים מכל הסוגים ובעיקר מהסוג הבעייתי. מוצר נגזר עיקרי: ראשי תיבות הפעמון LGBTQIA++++ (הזנב גדל באות אחת עם כל נמל). מתמודד עם כל קשר, אפילו ספרותי, עם רט באטלר; האחרון, למרות שהוא דרומי עם נטיות נגד עבדות, עם הטעות הגדולה להיות גבר לבן, הטרוסקסואלי ובעל תרבות יהודית-נוצרית.

שמחה שבזכות הפעולה שלה (לדעתה), מגרשי המשחקים באפגניסטן הם כעת ניטרליים מגדרי לחלוטין.

קלודין גיי – גזען קונטקסטואלי. הונע לנשיאות הרווארד בעיקר בזכות מלניסטית. כחלק ממדיניות הקורבנות הסובייקטיבית שלה, הגן בגאווה על התוקפים הפרו-פלסטינים האומללים של תלמידיה היהודים המיוחסים.

כפתה את הגישה המכילה לכל תחומי האוניברסיטה שלה ואפילו להפקות שלה מאחר שהיא כללה עבודות של חוקרים אחרים. רק שכחת לכלול את הפניות שלהם. נאלץ להתפטר מהרווארד, קורבן ללחץ ריאקציוני בלתי נסבל מצד אלה בעד צדק ואמת (שתי מילים גדולות).

אין ספק שהיא תחזור, בדרום אפריקה, למשל, שם האנטישמיות הממלכתית נחלצה את האפרטהייד. שם, לחידותיה הספרותיות, היא תוכל לשאוב ללא סיכון מיצירות כמו "הפרוטוקולים של זקני ציון", הנטולות זכויות יוצרים. אבל בלי שיעורי בית. 

אן הידאלגו – ראש העיר העליון. יורש העצר של התחבורה הפריזאית אוטומולוובית. הפך את הבירה לשביל אופניים ענק. לפיכך, קורקינטים חשמליים ואופניים יכולים לתרום מבחינה אקולוגית לביזה מסיבית של ליתיום, קובלט ומתכות נדירות אחרות.

לגבי תכנון עירוני נראה שבעקבות טעות מצערת עמדו לרשותן של חברות העבודות הציבוריות רק תוכניות העיר של ביירות.

בהתבסס על מדיניות האנרגיה הירוקה שלה, לבחירות הבאות לנשיאות היא מתכננת ליישר את הציון שלה עם רמת ה-CO2 באוויר. או 0,04%.

ז'אן-לוק מלנשון - Moâ en Mao. מנהיג מינימו מקרין עבור צרפת את הנס הדמוקרטי והכלכלי של ונצואלה. מנהל תיאטרון הבובות Nupes.

רוצה להיות ההולוגרמה של ז'ורס אבל הופך לאקטופלזמה של דוריוט. דה ז'ורס, אורח קבוע בקפה דו קרואסון, שמר רק על הטעם של הקרואסון.

פאפ נדיאיי - חלון ראווה פוסט-קולוניאלי לא קסום במיוחד. אורבי ניטרלי ואורבי ער. הבועה הלא-ווגיסטית שלו קיבלה את המשיחה של מועצת האיגודים. עם זאת, קוצר הראייה שלו מפריע לו שגורם לו לבלבל עבאיה עם שמלת ערב.

כהכרת תודה על ההופעה המדהימה שלו בחינוך, מונה לשגריר בווקיסטאן (כלומר מועצת אירופה), ארץ שמימית שבה החיג'אב מוצע למכירה, שבה הלקסיקון כולל ושם אנו מפרקים את עצמנו בין שני קוקטיילים עם או בלי בועות. סוף סוף, כמו בבית הספר (איזה?), אתם יכולים להיות עצמכם שם ובעיקר אחד עם השני: פצעים בארץ כן-כן.

אריק פיול – Khmaire vert. אימפרסריו של תעשיית הבידור. סבסד מחזה שמראה איך לחיות באושר בגרנובל מנקודת עסקה. וזו לא בדיחה באפריל. תומך בחיבור האופניים ליון-טורינו, ללא מנהרה. לעולם אל תפתח את הטלפון הנייד שלך במעלית מחשש לראות שם סרט פורנו. אין ספק שהתייצבות הזו היא שדחפה אותו לקדם את הבורקיני בבריכות השחייה העירוניות.

אדווי פלנל – איש דיכוי. טרוצקיסט מתוסכל, הוא שומר שפם סטאליניסטי כאות לחרטה.

מעריץ של הטרור, לאחר הטבח בספורטאים ישראלים במינכן, הוא כתב באומץ תחת השם הבדוי יוסף קרסני כי "אף מהפכן לא יכול להתנתק מספטמבר השחור". הוא ללא ספק היורש המוחי של פוקיאר-טינוויל.

נציג למופת של מושג האובייקטיביות ההמי-צדדית, הוא סבור שכל מה שלא נמצא לשמאלו הוא ימין קיצוני (כלומר 99,9% מהצרפתים). קוטל גדול של קפיטליזם, הוא מכר מחדש את מניותיו ב-Médiapart* ב-2019 תמורת סכום צנוע של 2,9 מיליון יורו.

*שהאנגרם שלה היא מרדה טיפה.

סנדרין רוסו – דקונסטרוקציוניסט כפייתי. יצירות עיקריות: "דקדוק למשוכאים" (בכתיבה כוללנית ובדיו בל יימחה), "אקולוגיה למטעים" ו"ניאופמיניזם למטומטמים".

שם נמצא "סולם ריכטר של אלימות נגד נשים" מעניין, שבו ככל שהאנס יותר גזעני, כך יש להתחשב פחות בדברי הקורבנות. הניצולים האיראנים העריכו במיוחד את הרעיון שלה לגבי הצעיף בעל הגיאוגרפיה המשתנה, שהופך לסמל של חופש כאשר לובשים אותו בצרפת.

גרטה תונברג – ירוק ולא בשל. בובה שוודית קטנה שיודעת לדקלם את ספר ה-IPCC צד ימין למעלה, אחורה ובאספרנטו. קורא לצעירים לפתח את השכלתם באמצעות שביתה.

אולם במסע הצלב של הנוכל שלו נראה שהוא מבלבל בין תרבות החומוס לבין כת החמאס.