לה מונד מאשים את דונלד טראמפ בהיותו מחרחר מלחמה באיראן. עבור ז'אק רוברט, הטבח באוכלוסייה על ידי מנהיגיה והסיכון המתמיד למלחמה גרעינית שהם יוצרים מצדיקים במידה רבה את ההתערבות האמריקאית. לראשונה, טראמפ קיבל החלטה לטובת שלום וצדק. 

האם זהו מחיר תהילתנו המהפכנית בעבר, המונצחת על ידי זיכרון "75 הצרפתים"? האם מדובר בעודף ה"ווקיזם", שבסופו של דבר נורמל את התערובת הזו של פמיניזם וגזענות שהתערבבה באנטי-פשיזם? האם זו התשוקה הלאומית האנטי-אמריקאית שלנו שהתגלגלה מחדש כאנטי-טראמפיזם, באופן בלתי נמנע עליונות לבנה ונאצית? האם זו אנטי-קתוליות זולה, המזכירה לנו שכל מוסד הוא מטבעו כופה ויש להילחם בו? האם זהו פשוט מאגר האשמה הבלתי נדלה שלנו שמכריח אותנו לאשר את כל מעשיהם של המדוכאים לכאורה, גם כשהם יורים עלינו?