סקירה של החבורה, מאת אוליבייה פרו ושרלוט בלאיך, פלמריון, 2025.
גורל דומה לזה של טרגדיה יוונית, עם יהירות של דמות הנסחפת על ידי סתירותיה ונדודיה, אילו כמובן שהטרגדיה לא הייתה מתעלה על ידי הלעג הטמון ב"צרפת אינסומיס". בכמה הזדמנויות, אפשר היה להאמין שהוא נמצא בתוך פארסה, בין היכולות המוגבלות ביותר של סבסטיאן דלוגו, הקנאה החולנית של סופיה צ'יקירו, או הטיהורים המתמשכים שהיו הופכים מנהיג מאואיסטי של המהפכה התרבותית לירוק מקנאה. עם זאת, אם החבורה ברגעיה הקומיים, גילוי יצירה זו מותיר מעל לכל תחושה של אי נוחות, דאגה נוכח מה שנראה, אכן, לא כמפלגה, אלא ככת.
כיצד מפלגה הופכת לכת: זה יכול להיות סיכום עבודתם של העיתונאים אוליבייה פרו ושרלוט בלאיך. מועסק בהתאמה ב מונד ו - יברסיון, הם מפגינים סימנים של מכובדות עיתונאית מתקדמת. עם זאת, בהתחשב בגלי העלבונות, האיומים והקללות הדיגיטליות שהוטחו לעברם מאז צאת ספרם לאור, נראה שהם מקורביו של אילון מאסק, או אפילו "סוכן ליכוד" במקרה של שרלוט בלאיך, לדברי ז'אן-לוק מלנשון. עיתונאית זו, בשל שם משפחתה, הפכה למטרה מועדפת של מתקפות מצד פעילי סייבר של LFI. כל דמיון להאשמות בקונספירציה יהודית – שהיו אופנתי מאוד בגרמניה בשנות ה-1930 – הוא בבירור תוצר של דמיון ריאקציונרי ורצון להכפיש את LFI, התנועה המהפכנית האמיתית היחידה.
שם היצירה נבחר בצורה מושלמת: להקה צדה בלהקה, בעקבות הזכר הדומיננטי, כדי לזנק על הטרף בכל חולשה קלה, בין אם הוא חלק מהעולם החיצון או מגיע משורותיה שלה. אין שום דבר פרדוקסלי במפלגה שהיא הראשונה לגנות את ה"פטריארכיה".
כי פראנס אינסומיס היא התגבשות של צביעות.
LFI מכריזה על אהבתה לדמוקרטיה ישירה ושיתופית, בארגון "גזי", המאפשר אוטונומיה של פעילים, בתנועה שאת פעיליה הרשומים רשמית ניתן לספור על אצבעות יד אחת. מאחורי החזות, זהו ארגון המרוכז סביב אדם אחד, ז'אן-לוק מלנשון. הוא מעולם לא נטש את תפיסות הכוח שלו ואת המשחק הפוליטי שעוצב בשנותיו הטרוצקיסטיות המוקדמות: להסתנן, להסתנן למפלגה ולסגור אותה על ידי הקמת גוש של נאמנים כדי, בסופו של דבר, לתפוס את השלטון על ידי דיכוי כל קול מתנגד.
אומץ מוצהר כאן רק כשהוא קולקטיבי: בכל התקפה קלה ביותר נגד אחד משלהם, זה הרגע להתאחד: פרשת קואטננס, פרשת בוהאפס... סטייה מדברו של המנהיג או סירוב לתמוך באחד משלו המותקף וזהו נידוי. LFI משתלט על השלטון סביב שומר צעיר וממומן, נאמן לחלוטין למנהיג, נובח יחד כדי להגן או לתקוף את המטרה המיועדת. האהדה המוצהרת של מנהיג הלהקה לסין המאואיסטית חושפנית, ומטרידה להתבונן בדמיון שיש לו עם ההגאי הגדול. שניהם נוטים גם לטיהורים קבועים ומעוררים את כת הצעירים שמצפונם הפוליטי מוגבל לשחזור הפתגמים המיליטנטיים האחרונים; במילים פשוטות, לולאות ופוסטים בוואטסאפ ב-X החליפו את מחאות הרחוב. וכמו שליו"ר מאו הייתה שותפו ג'יאנג צ'ינג, כך גם לנשיא מלנשון יש את סופיה צ'יקירו, שמנהלת את מינויי המפלגה ואת הקריירה שלה.
עם זאת, שהמנהיג הוא בעל אופי שיוצא היישר מ חייהם של שנים עשר הקיסרים דבר אחד הוא האם נימוסיו הארטבניים מסתירים פחדנות פיזית עלובה (למרות שהוא הראשון לשבח את המאבק נגד "הפשיסטים"), או האם הוא מגלם את כל מה שתומכיו לעולם אינם חדלים לגנות ב"גבר הלבן הסיסג'נדרי הפטריארכלי הדומיננטי, הפאלוקרטי והאקודיקטורי", או...
אבל זו לא כל כך שאלה של אישיות – אנחנו לא עוסקים במחקר של מוסר – אלא של האופן שבו מלנשון פועל לבניית מפלגה שמטרתה המוצהרת היא לשבור את החברה, לשלוט במפלגות שמאל המומות מאלימות מיליטנטית ללא פילטר או הפסקה. העובדה שעבודה זו היא פרי עבודתם של עיתונאים הטוענים לקיומו של ערכי השמאל ועבודת החקירה שלהם חושפת את הרשתות והקשרים בתוך שורות החזית העממית החדשה ממחישה את המרירות שמעוררת החזית העממית החדשה, אפילו בקרב "בעלי בריתה".
כיצד נוכל להגדיר את התנועה הזו? המעבר לכיוון המטרה הילידית והדה-קולוניאלית התרחש רק מאוחר, בעיקר לאחר הבחירות לנשיאות ב-2017. בהשפעת תיאוריות "ווק" של צפון אמריקה, פעילים ילידים חדרו למפלגה והחליפו את המשמר המיליטנטי הישן: בוחפים הכריזו "אכלנו אותם". מעבר שהתגלם, בין היתר, בהשפעתו הגוברת של אליאס אימזלן, הרשום כ-S, ומקורב לדמויות רבות בתנועה. רימה חסן היא רק הגלגול האחרון, והידידותי לתקשורת, של הילידיות שהמנהיג הניח כדוקסה חדשה. לדברי המחברים, מדובר ב"סחיפה", מוטציה שהתרחשה, והחלטת המחברים להתמקד בפרקטיקות של המנהיג ובטעויותיו אינה משתרעת על אופן פעולתו של האנטריזם. משום שחדירה זו מאפשרת לבטא את האנטישמיות, אותה מניחים בבירור פעילים רבים.
אנטישמיות הפכה לדבר שבשגרה, ולו רק באמצעות היגיון אלקטורלי: התקווה לזכות בקולות הפרברים על ידי משחק על ציבור בוחרים מוסלמי עוין לישראל, הופעתה של רימה חסן כדמות מובילה שחושפת את הנטיות החדשות של LFI. אבל מעבר לכך, זהו אכן ערך שמשותף יותר ויותר, ומעורר לובי "ציוני" או "יהודי" שמונחיו ניתנים להחלפה באופן קונקרטי. עדות לכך היא ההפחדה האחרונה של ז'רום גדג', שז'אן-לוק מלנשון היה אחד המנטורים הראשונים שלו. כי אם 12% מהצרפתים, על פי סקר שפורסם בשנת 2024, רוצים שהיהודים יעזבו את צרפת, התוצאה מגיעה ל... 20% בקרב אוהדי LFI. דויד גירו ואריק קוקרל מקורבים לבוחאפס ומתמכרים בקלות להערות מעורפלות ביותר, בעוד שהצדקתה הגלויה של מתילדה פאנו מ-7 באוקטובר הראתה בבירור את עמדתם כלפי חמאס. ומה לגבי הגנת המפלגה על האחים המוסלמים, בשם המאבק ב"איסלאמופוביה" (איסלאמופוביה כה נפוצה עד שאפילו ערב הסעודית התמכרה לה בכך שאסרה על האחים המוסלמים להיכנס לשטחה).
האם עלינו, עם זאת, לראות בכך סטייה או ליתר דיוק המשך הגיוני של מפלגה שהמסגרת האידיאולוגית שלה היא זו של מנהיגה ותפיסותיו האידיאולוגיות המשתנות? התוכנה של LFI נוצרה בהשראת השפעות דה-קולוניאליות, ילידיות ואוהדות האחים המוסלמים שחודרות למנהיג ולמעגל הפנימי שלו, לפני שהן מנותבות לבסיס המיליטנטי, שם אין נסבלות של מחאה, אפילו לא כלפי בני זוג היסטוריים, כמו אלכסיס קורבייר. עם זאת, אלימות מילולית תמיד הונחה במפורש, ונאמנות מוחלטת הייתה קבועה מאז השנים הראשונות. יתר על כן, תזות דה-קולוניאליות הן בדיוק אותה כמות של טיעונים לביטול מסגרת כזו שאינה תלויה מדי ברוח: היא תהיה "לבנה מדי", "ציונית מדי", "פטריארכלית" מדי... האשמות שהמנהיג וחבורתו יכולים לתמוך בהן כרצונם - אף פעם לא מאוחר מדי להגן על המהפכה הקבועה - או להתעלם לחלוטין...
אכן, בעידן ה-"MeToo", LFI נוקטת עמדה בלתי מתפשרת ביותר במאבק באלימות מינית... למעט כשמדובר במחנה שלה! פיטוריו של טאהא בוהפס נבעו במידה רבה מחוסר אמונו של צ'יקירו בו, ואי-השמנתו לתפקיד לא משמעותה סיום היחסים עמו. החל בז'אן-לוק מלנשון, אשר, כשדמעות בעיניו, ממשיך במשך חודשים לנחם אותו ולהתנצל על חולשתו הזמנית לנוכח האשמות גסות באלימות מינית. כי למעשה, כפי שהשף כבר הכריז ב-2022, "יש נשים ארוטומניות". זה היה כדי להגן על חברו אריק קוקרל, שהואשם אז על ידי פעיל במעשים דומים. ההדרה אכן נוגעת לחברים מסוימים, כמו חבר הפרלמנט הוגו פרווסט בשנת 2024, אך משום שהיה לו הפגם המצער של אי-השתייכות לשבט. לקח חודשים להיפרד מאדריאן קואטננס הבלתי ניתן לגעת, בעוד שהמקרה של אוגו ברנליצ'יס, סגן נוסף מהצפון, נראה כאילו "נעלם" מהוועדה הפנימית של LFI בנושא האלימות המינית. בלי לשכוח את חבר הפרלמנט תומאס פורטס, שמוניטין שלו כבר מבוסס היטב במפלגות הקודמות בהן ניהל קמפיין, ובכל זאת מוצא את עצמו מוקף בהילה קדושה של הגנה מפני המשמר האדום המלנשוניסטי.
אז האם באמת השתנו הקרבות בין ז'אן-לוק מלנשון ל-LFI? המחברים מדברים על "סחף", אך בחוג הטרוצקיסטי הזה, המונע על ידי תעמולה, המטרה תמיד הייתה לערער את יציבות החברה הצרפתית במטרה להשתלט עליה או לפחות לשלוט במעוזים האלקטורליים שלה. למרות שהאידיאולוגיה קיבלה גוון צפון אמריקאי וילידי, מנהיגה נותר אותו אפפרטצ'יק סוציאליסטי ותיק המתענג על הערצתו של משמר מיליטנטי. ולא משנה שלאחים המוסלמים יש כעת מפלגה שמגלה להם את האהדה החזקה ביותר, המנהיג שמר על חייליו. מטרתו הושגה.
חדש אבל לא חדש.
