[מאת קלוד-אנרי פיראט, אקדמאי, סופר]
סר,
ההערות שלך נשמעו ב-9 בספטמבר ב-France Inter נגד Natacha Polony ושוב ב-12 בנובמבר על France Culture, נגד אלן פינקלקראוט ואיאניס רודר על לבישת הרעלה בבית הספר, ואשר בעקבות הפרסום האחרון שלך: הרפובליקה? איזה ערכים? חיבור על פונדמנטליזם פוליטי חדש, בגאלימארד, לוקחים על עצמם, לאור מרד הנשים הנוכחי באיראן, ובעקבות יום השנה לעריפת ראשו של סמואל פאטי, הקלה מיוחדת.
אינך מהסס, למרות מעמדך כאקדמאית, להשתמש ברטוריקה המאפיינת את נאומיהם המיליטנטיים של אלה, שחלקן טוענות כי הן פמיניסטיות, המגנות על לבישת הרעלה בבית הספר ואשר לשם כך מסתירות. הטבע האמיתי שלו בכך שהוא מדבר עליו כצעיף פשוט. אתה סבור שהמדינה הצרפתית, בכך שהיא אוסרת עליה לבתי ספר בחוק מ-15 במרץ 2004, מפגינה "פונדמנטליזם רפובליקאי", אשמה ב"חוסר סובלנות, אנטי-ליברליזם ודיכוי", כי, נגיד - אתה, "איננו יכולים לאסור על אנשים מתלבשים כרצונם".
אכן, איסור כזה ידחוף כל אזרח, כל רפובליקאי, להתמרמרות!
אבל החיג'אב, שאינך קורא לו "צעיף אסלאמי", אינו ואינו נלבש כמו צעיף פשוט. זה מה שכוחם של האייתוללות האיראניים הזכיר למחסה אמיני הצעיר, באכזריות ובצורה טראגית. יש לזה משמעות שהיא, כידוע לך היטב, דתית אבל, מעל הכל, פוליטית. מוחזק בחוזקה על ידי סיכות, זהו מעיל צר של ממש.
צריך להוסיף, ולא עושים את זה, שגם בגדים שאפשר ללבוש על שאר הגוף כפופים לקוד קפדני, ושרגליים וזרועות לא יכולות להיות חשופות. כי אכן יש להגביל, להסתיר את הגוף כולו. לילדה מוסלמית צעירה שלובשת חיג'אב, בצרפת כמו באיראן, אין אפוא, כפי שאתה מנסה לגרום לאנשים להאמין, כל חופש לבוש לרשותה בבוקר, לפני היציאה מביתה, מלבד זה של יכולת. כדי לבחור את הצבע.
ברור שהיא גם לא תוכל להחליט לא ללבוש את זה. או ללבוש את זה בבוקר ולא אחר הצהריים. כי הבחירה בחיג'אב, אם היא אכן בחירה אינדיבידואלית אמיתית שלא מושפעת מהסובבים אותך, היא כזו שאפשר לעשות רק פעם אחת. זו בחירה שמבחינת המשפחה והקהילה לא נוכל לחזור ממנה. ה"בחירה", לילדה צעירה, שאין יותר ברירה. חזרה אחורה, אם לא בלתי אפשרית, יכולה לחשוף את מי שמחליט לעשות זאת לנקמנות ולאלימות גברית. "עבור השונה כדי להשיג שוויון", אתה אומר. לבישת החיג'אב על ידי נערות מתבגרות תהיה "רק ניסיון פשוט לסמן את ההבדל שלהן" בין רבים אחרים, שאתה משווה לתסרוקות הראוותניות של אלה שאינם לובשים את הרעלה ואשר יכולים לשנות אותה כרצונם הרפובליקה צריכה לקבל.
"פונדמנטליזם רפובליקאי", היינו צריכים להעז!
אכן, למה להיעלב כל כך מפונדמנטליזם דתי, החל מהפונדמנטליזם האסלאמי שאינו מדחיק את לבישת הרעלה על ידי ילדות בנות שמונה, שכן יש אפילו רפובליקניות, כמו זו שאתה מאשים את הרפובליקה הצרפתית, ארץ הנאורות? אם מקשיבים לך, האם לא יכולנו אז להחזיר את כל הפונדמנטליזם האלה גב אל גב? המילים שלך מאוד לא מכבדות את הנשים הרבות האלה ואת הגברים התומכים בהן במדינות מוסלמיות, שבאמצעות מעשיהם, כתביהם, מתקוממים נגד הצעיף הזה.
הצעיף הזה שבאופן סמלי ופיזי עוטף נשים ומאלץ אותן להיכנע. האם הם יעריכו לראות, אם במקרה יקראו אותך, שבין האליטות האוניברסיטאיות של צרפת, יש סופרות שמגינות, עבור בנות צעירות בבית הספר, על מה הן מנהלות את המאבק?
אתה, אדוני, פרופסור אמריטוס בפריז-סורבון. זה נותן לך סמכות אינטלקטואלית ומהווה, עבור הקוראים שלך, ערובה לקפדנות בניתוח העובדות והמושגים. יש לך את החופש להסתייג מהחוק נגד לבישת רעלה בבית הספר. זאת לא הבעיה. ויש לך את החופש להגן על סוג אנגלו-סכסוני של סובלנות, לרפובליקה אין, אתה אומר, "לבחון היטב את הסיבות ללבישת מטפחת שחייבת להתקבל כמו כל התנהגות שאינה
אינו פוגע באינטרסים של צדדים שלישיים. מה שמרחיב בצורה קיצונית ומסוכנת את תחום הקבלה, במיוחד בתחום האלימות נגד נשים!
האם.
אבל מינימום של הקפדה אקדמית צריך לדרוש ממך לומר, אם כן, מהו הטבע האמיתי של מה שאתה מבקש מהרפובליקה לקבל ולסבול בבית הספר. אתה לא. אתה לא אומר, כמו כל מי שמסע לטובתו, שהחיג'אב הופך, ברגע ש"נבחר", לבגד כפיה, כליאה קבועה של גופה של האישה כשהיא מחוץ לביתה.
הסתרת זאת מהקוראים שלך על ידי ניכוס, ממרומי מעמדך האקדמי שבו לא אמור להיות לו מקום, רטוריקה לוחמנית היא לדעתי מניפולציה מכוונת, שמזכירה מאוד את "המשטרה האינטלקטואלית" הזו שאתה מתאר וגם אותה אתה מגנה. מניפולציה רטורית שיכולה רק לספק ולשרת את המניפולציה המסוכנת יותר של האיסלאמיזם.
