ברור שיש אנשים שמתקשים לקרוא לחמאס ארגון טרור. מול הזוועות שבוצעו ב-7 באוקטובר בשטח ישראל, חלק מהשמאל מעדיף לדבר על "כוחות פלסטינים", ובפרץ של נדיבות, מסכים להוקיע את "פשעי מלחמה", תוך שהוא מעמיד פנים שהוא שוכח שביטוי זה חל רק על סדיר. צבאות, או לפחות לקרבות בין חיילים מקצועיים.

הטבח שתכנן חמאס לא ערער את הוודאות של המחנה הפרו-פלסטיני. הוויכוחים הרגילים חזרו במהירות. אלימות בהחלט מוגנת, אבל היא נתפסת כתגובה הלגיטימית לאלימות של "המתנחל הישראלי". אם הפלסטינים הופכים לברברים, זה בגלל שהם נואשים. אותו טיעון משמש להתפרעויות בפרברים: הייאוש הוא זה שמוביל לאלימות. סיבתיות הפוכה לעולם אינה נחשבת: מה אם האלימות היא שגרמה לסבל?

מכיוון שהישראלים הם בהכרח תליינים, לא מגיעה להם חמלה, בעוד שהפלסטינים זכאים לאוצרות של פינוק. רוצחי חמאס מתוארים כמיעוט מבודד באוקיינוס ​​פציפיסטי והומניסטי. אנחנו רוצים לשכוח שחמאס ניצח בבחירות הנדירות באזור ושיש לו א תמיכה עממית משמעותית. הרחוב הערבי, המהיר כל כך לצעוד נגד הציור הקטן ביותר שנחשב חילול הקודש, לא מיהר להתנער מחמאס. בצרפת, הרשויות הציבוריות מצפות פחות להתקוממות המונית של מוסלמים נגד איסלאמיסטים מאשר לגל חדש של אנטישמיות.

יצירת שתי מדינות ממשיכה להיות מוצגת כפתרון שיבטיח שלום. אבל אף אחד לא מעז לשאול את השאלה הזועמת: איזו מידת אלימות היינו רואים אילו הייתה עזה מדינה ריבונית מלאה, המסוגלת להשיג את כל הנשק שהיא חולמת עליו? האם זה באמת מוגזם לבקש מהפלסטינים לדרוש מהם לנטוש את שנאתם האטאביסטית לפני שיטענו שיש להם מדינה בפני עצמם?

ההודעה על הפסקת הסיוע האירופי לפלסטינים באה בהפתעה: האם זו יכולה להיות נקודת מפנה במדיניות האירופית, באופן מסורתי כה שאנן כלפי חמאס? הנציבות האירופית קבעה במהירות את השיא: הודעה זו הייתה רק יוזמה מצערת של נציב מעורפל, הונגרי יתר על כן, ולכן היא נפסל מיד. וכדי לגרום לאנשים לשכוח טוב יותר את הטעות הזו, מיהר האיחוד האירופי להכריז שהוא הולך לחזק את תמיכתו הכספית בעזה, תוך שהוא נשבע לאלוהיו הגדולים שסיוע זה לעולם לא יועיל לחמאס.

אבל ערבות זו היא בדיחה עצומה, שהוקעה כפי שהיא צריכה להיות על ידי אלן דסטקסה ou ז'אן קוואטרמר. כל כך הרבה נאיביות או צביעות משאירים אותך פעורי פה. מה נגיד על מדינה שבמהלך המלחמה האחרונה סייעה כלכלית לגרמניה של היטלר בכך שהסבירה שהגרמנים אינם כולם נאצים ושהסיוע הזה הוא הומניטרי למהדרין?

אם פירוק התנועות הפרו-חמאסיות עומד כעת על הפרק, לא נוכל לשכוח שגם האיחוד האירופי הוא חלק מהבעיה, שכעת אין לו שום חשש לקדם את הצעיף האסלאמי ולתמיכה בעמותות איסלאמיסטיות.

אירופה היא שלום, אנחנו בדרך כלל אוהבים לומר. עם זאת, אנחנו מתחילים לפקפק בכך ברצינות. הסכם הגז שחתמו בשנה שעברה האירופים עם אזרבייג'ן גרם להעלמת עין מהטיהור האתני של נגורנו קרבאך. ארמניה יודעת שזמנה ספור: אירופה לא תבוא לעזרתה. נראה כי התקדמות הג'יהאדיזם בסאהל אינה מדאיגה אותה יותר, כפי שנראה שאינה דואגת הרבה מהתחזקותן של מדינות כמו טורקיה וסין, להן היא בכל זאת תורמת את מלוא תרומתה.

הדורות הבאים צפויים לצחוק כשאנחנו אומרים להם שאירופה התגאתה בכך שהיא שם נרדף לשלום.