בסורבון, תקרת אמפיתיאטרון לואי ליארד מצוירת בפרסקו, שפרטיו ברח ממני, אני מודה, כשהגנתי שם על תזה ממלכתית; אך למרבה המזל, כריסטל רבייר, מרצה (מוסמכת לנהל מחקר) בבית הספר ללימודים מתקדמים במדעי החברה, זה עתה שפכה אור על משמעותו העמוקה בכתב העת תנועות על ידי מאמר ארוך שכותרתו "חוקרים ופוליטיקאים נגד "השמאלנות האיסלאמית" (מס' 112 חורף 2022).
מפאת חוסר מקום וכנראה חוסר מומחיות, אשמור כאן רק את התיאור של פרסקו זה בתחילת עמודים 46/47:
"הוזמן ב-1882 והוצג בסלון של 1899 לפני חנוכת הבניין ב-1903, הוא מייצג את חלומו של מרצה שבו ההיסטוריה, הפילוסופיה והמדע פונים אל האמת המסנוורת שמזרזת את הבורות שבאין. כרזה מציינת כי "נוער חמוד מוזמן לא לשכוח את האמת של אבותיהם"; ההיסטוריה מחזיקה בידיה אסטלה שעליה נוכל לקרוא ג'סטה דיי פרנקוס או "פעולת האל עוברת דרך הפרנקים", נוסחה שטבע ההיסטוריון של מסעי הצלב גיברט דה נוג'נט (1053-1125), ובכך קשרה ללא אכזבה את הפרויקט האוניברסיטאי של הסורבון לזה של התפשטות "תרבותית" וקולוניאלית. קָתוֹלִי."
איננו יודעים מדוע הצייר פרנסואה שומר היה מייצג את חלומו של מרצה (אם לא את זה של גב' רביאר), או מדוע חתן הפרס והגאון בלבוש דל שמחזיק לוח שיש (ולא "סטלה") יגלם את היסטוריה: המהותי נשאר אזכור ההשגחה של גיברט דה נוג'נט.
ברגע זה, הקורא הנסער משיקולים איקונוגרפיים אלה מקבל גילוי: "לעזאזל! אבל ברור שכן! ". לפי הכותרת ג'סטה דיי פרנקוס, הפרויקט הקולוניאלי של א מסע צלב חדש היוו השראה ל"סימפוזיון הבושה" המפורסם מדי (כך במקור):
"על תקרת האמפיתיאטרון שבו נערכה הפגנת "אחרי הדקונסטרוקציה", בנוכחות דומיניק שנפר, ז'אן מישל בלנקר, נטלי הייניך ווינסנט טורנייה, אנו עדיין יכולים לראות את האלגוריה שצייר פרנסואה שומר, בעוד הצרפתים הצעירים הרפובליקה שמה את תקוותיה במדע ובקולוניזציה.
כמו כן, "המוכרים מעל אלה שטוענים תמיד שהם "הבורות המסנוורת של האמת", התקרה הזו מקבלת משמעות מסוימת ב-7 וב-8 בינואר 2022. במובן מסוים, גברים ונשים אלה לוקחים בחשבון את היסודות האפיסטמולוגיים. של המאה הקודמת, המבוססת על עליונות צרפתית - או אירופאית - ו"אחווה גברית" מסוימת. הם (כך במקור) מזהים את תקפותו המסנוורת ביתר קלות ככל שהם (כך במקור) חולקים את היסודות הפוליטיים של רפובליקה אימפריאלית שעדיין אינה חילונית, אלא קולוניאלית בעוצמה (...)".
יהיה זה לא מנומס להדגיש את השבריריות הטיעונית של האלגוריות הללו, בוודאי רגילות במרחב שבו ההפללות המדבקות מוגברות עד כדי הזיות, אך עדיין נדירות בחוגים אקדמיים. בכל מקרה, אין זה משנה שההתחדשות כביכול של מסע הצלב הראשון נחתמה על ידי גילברט אברג'ל, נשיא ועדת הרפובליקה החילונית, אשר, מבלי לשים לב לפרסקו התקרה, הכריז על עצמו: "בבית בסורבון".
אחרי הכל, חילוניות תיראה רק כאסלאמופוביה מבישה, שכן גב' רבייר תוקפת את דומיניק שנפר באריכות: לא רק "נשיא המוזיאון לאמנות ותולדות היהדות הכריז שאנשים גזעיים ימנעו מאנשים שאינם גזעיים ללמוד גזענות או להילחם בו", אבל נראה שדומיניק שנפר חוששת מהתקפות על עקרונות רפובליקניים, אבל מכוונת רק לאסלאמיזם: "הדוגמה היחידה ל'עיוות' הזה שהוזכר על ידי הנשיא הנוכחי של ועדת הזקנים לחילוניות של החינוך הלאומי: איסלאמיזם". נכון שלדברי רבייר היא "בראש" של "יזמי האינקוויזיציה המחויבים לתקן את הסטיות ה'אסלאמולפטיסטיות' שקהילת האוניברסיטה תסבול ממנה".
אבל למה להדגיש שדומיניק שנפר היא "בתו של אינטלקטואל יהודי"? (ריימונד ארון). האם עלינו לחשוש שהיא אסלאמופובית מלידה?
לסיום, בתקווה באופן זמני, את המאבק האלגורי שלה נגד הצלבנים החדשים, צודקת גב' רבייר כשהיא מביעה את הכרת התודה המוצדקת שלה לפייר בטאיל, גילהם קורו, אריק פאסין, אוליבייה פובר, קרוליין איבוס, איזבל לאבולה וכתיבת מחברת המחקר. אקדמיה, כל כך טוב להעיד שמה שמכונה "שמאלנות-אסלאמית" אינו קיים וכי מסע הצלב נגד הגבריות הקולוניאלית ינצח בקרוב.
