אנחנו לא פועלים כדי שהאנטי-ווקיזם יהפוך להיות קתדרה באוניברסיטה, וגם לא שזה יהפוך לדוקטרינה. מה שאנחנו עושים, מהדיסציפלינות שלנו - במקרה שלי, השפה הצרפתית וההיסטוריה שלה - הוא מתבונן בדאגה על האופן שבו זרמים אידיאולוגיים מסוימים מהזמן האחרון טפילים את המחקר, מסיטים מאבקים חברתיים היסטוריים והופכים את עצם המשמעות של מחויבות. מתוך עמדת התצפית המשמעתית שלנו, לא ממסע צלב, אנו מבקשים להתריע בפני דעת הקהל על תופעה הפוגעת בקפדנות האינטלקטואלית ובהעברת הידע.

יש ריח מוזר תלוי על זמננו, זה של יריד שעשועים אינסופי שבו נקודות ציון מוסוות, שבו מלים מוסוות, שבו מוסר מוסר. ברוכים הבאים לקרנבל הזהות הגדול, תיאטרון העיסה הזה שבו המאבק באפליה החליף את רצינות הקרבות ההיסטוריים בהעוויות של עולם הפוך - הפוך, מעוות, הפוך מבפנים.

בשם ההכללה, אנו לא כוללים; בשם הגיוון, אנו מקטלגים; בשם הסובלנות, אנו מצנזרים. וכל זה נעשה בפרץ גדול של צחוק מאולץ, כמו בשבתאי העתיקה שבה התהפכו התפקידים החברתיים, שם העבד הפך למלך - אלא שכאן, נראה שהקומדיה רוצה להימשך לנצח.

כיום, הגזענות נמכרת לנו כאקט לוחמני, בתנאי שהיא מכוונת ל"דומיננטי". הגזע, שהרפובליקה ניסתה להסיר מאוצר המילים המשפטי, חוזר דרך החלון בצורה של "סטטיסטיקה גזעית" או סדנאות חד-מיניות. הפילוח נחגג כצעד קדימה, כאילו המאבק לשוויון כרוך כעת ברישום מקורות. Sciences Po, אוניברסיטאות מסוימות ואפילו מוסדות תרבות משחזרים בלי סוף את הבמה הזו של זהויות קבועות, מקודשות ומקודשות.

אותה סצנה גרוטסקית מצויה בתחום המגדר. נשים הן כבר לא אלו שמדוכאות, אלא אלו שמוגדרות מחדש. זה הופך ל"תחושה", חוויה פנימית שכל אחד יכול לטעון לה, בתנאי שיכריז על עצמו כאישה. כך רואים בתחרויות ספורט נשים את הגעתם של מתחרים גברים מבחינה ביולוגית, איך קוראים לאגודות פמיניסטיות מסורתיות "טרנספוביות", ואיך נשללים מהנשים את הזכות לקרוא לעצמן נשים, אלא אם כן הן נתפסות כמדכאות. סיפורו של האיש הזה, שהועבר לכלא לנשים לאחר שינוי מצב משפחתי, ומבצע שם תקיפה מינית חדשה, ממחיש בצורה טרגית את העודפות של מערכת שמבלבלת מאבקים עם צלב לבוש.

ומה עם יום האישה הבינלאומי, שהפך בעצמו לנשף מסכות? במקום דמויות נשיות מחויבות, אנו מדגישים "זהויות מפקפקות", אנשים ש"מרגישים כמו נשים", כמו ללבוש תחפושת. ראבלה היה צוחק במרירות: העולם הזה שבו טרנסווסטיטים טוענים לכתר המלכה, מבלי שידעו אי פעם את הכאב בלהיות אישה.

ההיפוך ממשיך ברחוב. מפגיני "אנטי גזענות" קוראים סיסמאות הגובלות באנטישמיות הבוטה ביותר. ב-7 באוקטובר 2024, מעשי הטבח שביצע חמאס הובאו לפרספקטיבה, הוצדקו ואף זכו למחיאות כפיים בהפגנות פריזאיות מסוימות. אלה שהוקיעו אתמול את השנאה הגזעית סובלים היום אנטישמיות בשם מטרה פוליטית רחבה יותר. אז לא תהיה גזענות אחת, אלא כמה גזענות, חלקן מקובלות ואחרות לא. זו שלטונם של "הגזענים הטובים" נגד ה"רעים".

תיאטרון ההיפוכים הזה לא חס על אף אחד, אפילו לא סיפורי ילדים. בגרסה האחרונה של לבן כשלג מאת דיסני, צאו מהגמדים האנושיים: הנחשבים לקריקטורות, הם מוחלפים ביצורים שנוצרו על ידי מחשב. תוצאה? שחקנים עם גמדות, שמצאו נראות נדירה בתפקידים אלה, נשלחים אל מאחורי הקלעים בשם כבוד שמעולם לא טענו להם. הכללה, כאן שוב, מתחרזת עם מחיקה.

ובעוד הקרנבל בעיצומו, בית הספר נכנס לתנופת העניינים. אנו לומדים על "תחושת מגדר" לפני שנשלטנו על הסכמי העבר. שפה מכילה מקודמת, גם אם זה אומר לחבל בבהירותה. אנו מחליפים קפדנות ברגש, דקדוק באינטימיות, הגיון בסלוגן. סקר PIRLS 2023 מאשר את הירידה: צרפת היא בין המדינות האחרונות באירופה מבחינת הבנת הנקרא בקרב תלמידי CM1.

המהפך הגדול הזה, שיכול להיות לא יותר מפרק קרנבל, ממשיך כשהשפה, בתי הספר והתקשורת נכנעים לשכרון המסכות. האפקט החגיגי מתדרדר לסדר חדש. אלה שמגנים את ההפגנה זוכים ללעג או מכונים "ריאקציונרים". קולות מתנגדים נדחקים מאחורי הווילון, וילדים, נשים ומשפחות ממעמד הפועלים משלמים את המחיר.

אורוול הזהיר שהשפה תהיה הנפגע הראשון של טוטליטריות רכה. אבל אולי היה זה רבלה, בגאונותו הגרוטסקית, שראה את זה בצורה הכי ברורה: כשהעולם מתהפך, המשוגעים הם הנושאים את הקרוזי, החכמים שנתלים, והמופלים הופכים שוב לבלתי נראים מתחת לצחוק השמן של הכוח המחופש.

אנחנו לא צריכים מדע של אנטי-ערות, וגם לא דוגמות חדשות והפוכות. מה שאנחנו פשוט קוראים לו הוא התעוררות של חשיבה ביקורתית. לא מנקודת מבט אידיאולוגית, אלא מהדיסציפלינות שלנו, מהטקסטים שלנו, מהידע שלנו - היכן שהמציאות עדיין מתנגדת לפארסה.