מאת Alexandre Devecchio - מהדורות Fayard 02/2026.

יותר מאוטוביוגרפיה, זוהי כרוניקה של תקופה כה קרובה אך כבר כה רחוקה. תקופה שבה פרבריה הצפוניים של פריז היו כור היתוך של התבוללות. אלכסנדר דווקיו, בנו של זוג מהגרים איטלקים-פורטוגזים, מוסמך ללא ספק לדבר על אינטגרציה והתבוללות. במהלך מסעו, שהוביל אותו להיות העורך הראשי המבריק של עמודי הדעה של לה פיגארו ומגזין לה פיגארו, וכן למנחה התוכנית "מחלוקת" ב-LCP, המחבר מצייר תמונה של סן-סן-דני, שאת דעיכתה המהירה ראה ממקור ראשון. תצפית שאנו מאשרים, לאחר שגם גדלנו בסן-סן-דני. עבריינות אנדמית שם הגיעה לממדים אפוקליפטיים עם התפשטות סחר הסמים. הקומוניזם והאסלאמיזם השתרשו בקרקע פורייה זו של פשע מאורגן. המחבר מתאר את המעבר הזה מ"צד לצד" ל"פנים אל פנים" ומציע ניתוח של הגורמים תוך שמירה על מנה קטנה של אופטימיות על ידי בחינת "קווי המתאר של פיוס אפשרי".

בין הפרקים המקוריים ביותר בספר זה, ראוי לציין את זה העוסק ב"קורבנות הנשכחים של 2005". המחבר מזכיר לנו שבעוד שמותם של הצעירים זיד ובונה, שהתחשמלו בשנאי EDF בו נעלו את עצמם, עורר את מהומות הפרברים, שגחליהן ליבו במידה רבה על ידי העיתונות ה"מתקדמת" והשמאל, רצח קצין המשטרה ז'אן-קלוד אירבואס, שהוכה למוות מול משפחתו, ומותו של אלן למברט, מטפל בית הספר התיכון טרפס, שנחנק בעת שניסה לעצור את שריפת הבניין, לא זכו לאותה "תשומת לב תקשורתית". ובכל זאת, הם ניסו באומץ למלא את חובתם. אבל אולי קצת לבנים מדי?

אלכסנדר דבקיו מספר גם על חוויותיו, הפתעותיו ושאלותיו בבית הספר לעיתונאות. יש לו שאלות ספציפיות בנוגע לכיוון האסלאמו-שמאלני שנקטו שתיים מעמיתיו ממוצא צפון אפריקאי, נסירה ולואיזה, נשים צעירות שהיו בעבר משוחררות אך כעת אימצו אידיאולוגיה ילידית רדיקלית. וכל מי שמכיר את דו"ח אלונקל על השידור הציבורי לא יופתע באמת מתוצאות "משחק הקולות" שאורגן במרכז להכשרת עיתונאים (CFJ) לבחירות לנשיאות 2012! ראוי לזכור שבבחירות מוקדמות פנימיות אלו, הולנד השיג 53% מהקולות ומלנשון 47% בסיבוב השני, בעוד שסרקוזי ולה פן לא קיבלו קולות בסיבוב הראשון...

נאפשר לכם לגלות את כל ספר הזיכרונות המרתק והמלמד הזה. באשר להתפתחותה של "הטריטוריה האבודה של הרפובליקה", נוכל לסכם אותה בשיר קטן המזכיר את אזנבור:

קינתם של תשע ושלוש

Je vous parle d'un temps
אלו מתחת לארבעים
הם לא יכולים לדעת.
זיכרונות ריקניים, אולי.
באותו זמן בשעה תשע ושלוש
התבוללות הייתה דבר מובן מאליו.
זה לצד זה, צעד אחר צעד
קבילים או קתולים היו בבר המצווה.
דיברנו צרפתית, לפעמים די גרועה.
מה אם סן-דני עדיין כיבדה את מלכיה?
אכן, חבריו של סטלין היו האחראים שם.
בלה קורנוב היה זה פסטיבל האנושות (Fête de l'Humanité).
בווילטאנז, זה היה המאלמה
המקום בו קיסר עשה את צעדיו הראשונים.
הצעיף, ונוס שלו לא לבשה אחד,
זו עדיין לא הייתה הקסבה.
בווג, דוטרונק שר את "ואני, ואני"
הקדמה לעידן של כל אדם לעצמו.
בפרבר הזה, יש רק כמה בתי קולנוע.
הקרנו חיים שמעבר.
אין נחילים של סטודנטים שצועקים "תחי עזה"
הם מאתרים אותו על מפה בצד הגאני,
מתוסכלים, בוגרים בכל מה שתרצו,
בריחה מהמציאות, מהעבודה ומהחוק.
היו, כמובן, פושעים
אבל מעל הכל, עובדים, בעלי חנויות, בית
עני אך מכובד וחסר סעד
ככה נראתה אז ה-93.

    Lucien Vollesan, nouvelliste.