*טור זה הופיע לראשונה ב Obs ב-22 במרץ 2021 תחת הכותרת שניתנה על ידי השבועון "האם "פריבילגיה לבנים" ו"זכר דומיננטי" במציאות ביטויים גזעניים וסקסיסטיים? »

נָקוּב פתיה BOUDJAHLAT (מורה ומסאית) נתלי HEINICH (סוציולוגית, CNRS), קתרין KINTZLER (פילוסופית, פרופסור לשם כבוד באוניברסיטה), ז'אק ז'וליארד (היסטוריון) סמואל מאיול, (מרצה למדעי הניהול, אוניברסיטת פריז-נורד), פרנסואה ראסטיר (בלשן), CNRS), ז'אן-פייר SAKOUN (עורך, לשעבר נשיא ועדת הרפובליקה לאיסיטה)

ניצחונו של דונלד טראמפ ב-2016 היה מיוחס במידה רבה לחלוקה של יריביו, כפי שהדמוקרטים האמריקאים הבינו סוף סוף. הגורמים הראשונים שחילקו את השמאל באמריקה היו, מצד אחד, ההתעקשות על גזע כקטגוריה פוליטית, ומצד שני, הסתרת יחסי הניצול על ידי יחסי שליטה שהועלו כל כך על ידי ה"דקולוניאלי". עכשווי כמו גם על ידי הזרם הניאו-פמיניסטי, שהחליף את האנטי-גזענות והפמיניזם האוניברסליסטי בדרישות זהותיות ודיפרנציאליסטיות. כך עלו לקדמת הבמה נוסחאות גזעניות וסקסיסטיות בצורה מעוותת כמו אלו של "פריבילגיה לבנה", "לבנה" או "גברית", בשם האנטי-גזענות והאנטי-סקסיזם.

הגורמים המפרידים הללו נפוצים כיום בצרפת. הם חווים צמיחה משמעותית יותר ככל שחוגים "דקולוניאליים" פועלים להכפיש את המוסדות, עם האשמות של "גזענות ממלכתית", כדי "לשבור את הרפובליקה לשניים", על פי הנוסחה שטען הפילוסוף וההשראה של תנועת ה"אינדיגניסטית" נורמן אג'ארי. כמוהם, האיסלאמיסטים מגנים "גזענות מערכתית" מפנטזת ו"איסלמופוביה" המונופת כאיסור לבקר את האסלאם, במיוחד לאחר כל מסע פיגועים. ולמעשה, פרשת הבורקיני פרצה בניס שבועיים לאחר הפיגוע ב-14 ביולי, כשהתוצאה היא העלמת הטבח.

כל ביקורת על השפעות הפונדמנטליזם האסלאמי על החברה הצרפתית עוברת אפוא דה-לגיטימציה על ידי מערכת אידיאולוגית שמספר פעילי שמאל, ולמרבה הצער, חוקרים נותנים לה תמיכתם, כאשר הם לא הדוברים היעילים ביותר, כמו התמיכה בה טארק רמדאן לפני שהוגש נגדו כתב אישום בגין אונס. לבסוף, התקפות חדשות נגד החילוניות, שהואשמות כי הן לא יותר מנשק המכוון למוסלמים, מתווספות לארסנל האופייני הזה של "איסלמולפטיזם", שרק עיוורים שווא או בורים מכחישים כל מציאות.

בחודשים האחרונים, מספר גדל והולך של מורים להשכלה תיכונית וגבוהה נאלצו להיות תחת הגנת המשטרה לאחר האשמות ב"איסלמופוביה" ואחריה איומי מוות. זה שופך אור על כך, עשרים וחמישה ארגונים הקשורים לתנועות איסלאמיסטיות כתבו ב-8 במרץ לנשיא הנציבות האירופית וביקשו ממנה לפעול נגד "חוקים איסלאמופוביים צרפתיים" : בחמישים ושש נקודות, מכתב זה מגנה את החוק נגד הבדלנות ומדגיש כי "הממשלה הצרפתית ניצלה את ההתנקשות בסמואל פאטי למען האג'נדה הגזענית, המפלה והאסלאמופובית שלה".

חלק מהשמאל הרשה לעצמו להטעות, באמצעות שאננות אידיאולוגית או עיוורון. כך צעדו ב-10 בנובמבר 2019 לה פראנס אינסומיס, ה-PCF וה-CGT עם הקולקטיב נגד האיסלאמופוביה בצרפת (CCIF, עכשיו מומס), בהפגנה שבמהלכה אנשים קראו. אללה אכבר ושם ילדים היו מקושטים בכוכב הצהוב מחומש, ובכך הטמיעו בצורה מחפירה את מעמדם של המוסלמים כיום לזה של היהודים תחת הכיבוש.

וכאשר, לאחרונה, ז'אן מישל בלנקר אז פרדריק וידאל גינה את כר הגידול לשאננות אינטלקטואלית באוניברסיטה, אשר בשם "המאבק באסלאמופוביה", הובילה לשותפות אידיאולוגית לרצח מורה, עצומות של פעילים. אקדמאים מיהרו להכחיש את הבעיה, הטמיעו את הביקורת על הגזמות איסלאמיסטיות והגנת החילוניות לערכיו של פטן (עצומה בינלאומית מיום 4 במרץ 2021), אורבן וטראמפ (טור מאת סנדרה לאוג'יר ב-"Libération" מ-12 במרץ 2021). אבל האם אי פעם שמענו אותם מגנים את האיסלאם-פשיזם של הפונדמנטליסטים של האסלאם הפוליטי, המעודדים או אפילו נוהגים בגלוי באי-סובלנות, אלימות, סקסיזם והומופוביה?

בטענה שהם מגלמים את השמאל כולו ותו לא מלבד השמאל, הזרמים הללו פושטים את השמאל מכוחותיו החיים ואת ערכיו ההיסטוריים, ושולחים את אלו שאינם שותפים לאובססיה ל"גזע" לריק פוליטי או פיתוי ימני "שליטה גברית", "הצטלבות" וכתיבה כוללת, וגם לא תרבות הצנזורה (" לבטל תרבות ") המתיימר לא לערער אלא להשתיק את כל מי שלא חושב נכון.

וכך מתקיימים התנאים האידיאולוגיים לניצחון בעצרת הלאומית. שנאת הזרים שלה מוצדקת על ידי חזרת הגזע לדיון ציבורי, בדיוק כפי שהאתנודיפרנציאליזם שפותח בעבר על ידי הימין החדש ונקלט על ידי אגף הזהות של ה-RN מוצא את עצמו מקבל לגיטימציה על ידי מושגים כמו "ניכוס תרבותי". באשר לפגישות ה"חד-מיניות" השמורות לאנשים "גזעיים" בהם דגלו הפעילים ה"צומתים" החדשים, האם הם לא משחזרים סוג של הפרדה?

לכן יש צורך בבירור אידיאולוגי כדי שהשמאל יוכל לאשר מחדש את הערכים החילוניים, הדמוקרטיים והאוניברסליים שהיו ערכיו במשך מאה שנה, ומהם הוא לעולם אינו סוטה אלא על חשבונו. אין ספק, זהויות קולקטיביות קיימות, אבל השתייכות לקהילה אינה מעניקה זכויות מסוימות - זה הבסיס של הרפובליקה הצרפתית. אין ספק שדתות קיימות, אבל חופש המצפון חייב להיות מוגן על ידי כבוד לחילוניות, המבטיחה במיוחד את הזכות לבקר דתות, יהיו אשר יהיו, מבלי שביקורת זו תוטמע באפליה נגד מאמינים. אין ספק, אפליה קיימת ויש לתקן אותה, אך לא במחיר של הקצאת יחידים לזהויות קהילתיות מהותיות. ובהחלט עדיין, מיעוטים קיימים, ואף יכולים להוות כוחות פוליטיים, אבל זה הרוב שבמשטר דמוקרטי יש לו את הזכות להחליט עבור כולם.

כל עוד הבלבולים הללו לא ייפתרו, הניסיונות המאוחדים הדרושים לחסום את הימין הקיצוני יידונו לכישלון. הגיע הזמן שהשמאל יתחבר על ידי חיבור מחדש לערכיו המכוננים, מבלי לאפשר לעצמו להפחיד מהסחיטה שמגיעה מאחד משולי המיעוט שלו, רדיקלית, מאשימה, קורבנות ועלולה להיות טוטליטרית.