הפניה ביבליוגרפית : פייר-אנרי טאבויו, האם אנחנו עדיין רוצים לחיות ביחד?, פריז, אודיל יעקב, 2024, 406 עמ'.
פייר-אנרי טאבויוט, נציג "חילוניות" של אזור איל-דה-פרנס וחבר במצפה האתיקה של האוניברסיטה, מעביר ב האם אנחנו עדיין רוצים לחיות ביחד ? ניתוח עמוק וחריף של הדינמיקה של לכידות ושבר המאפיינת את החברות העכשוויות שלנו. בתקופה שבה נראה כי נסיגות זהות ומתחים אידיאולוגיים מתפשרים על יסודות הדמוקרטיה, עבודה זו מציעה שיקוף בעל רלוונטיות נדירה כיצד לשחזר חיים משותפים אותנטיים. מובנה בשלושה חלקים, הוא משלב ביקורת על כוחות חוסר האחדות עם הצעות לבנייה מחדש של הקשר החברתי סביב פרקטיקות אוניברסליות.
המחבר מתחיל בשאלת יסודות החיים המשותפים, ומטיל ספק בסיבות ההיסטוריות והפילוסופיות שהובילו את החברות האנושיות להתארגן באופן קולקטיבי. הוא מזהה עקרונות נצחיים - נאמנות לעבר, חיפוש אחר חופש, הרמוניה עם הטבע - שעיצבו ציוויליזציות, אך כיום נראים מוחלשים על ידי האינדיבידואליזם המודרני. זה האחרון, למרות שהוא משחרר, מאיים על מסגרות מסורתיות של אחדות, כמו משפחה או אחווה (עמ' 23-34). תבויות מתאר משבר של אזרחיות וסמכות, שבו נמחקים אמות מידה קולקטיביות לטובת "חברת יחידים" (עמ' 37-42). אבולוציה זו, המנותחת בדייקנות, משקפת פרדוקס בלב הדמוקרטיות המודרניות: כיצד לשמר את הבסיס החברתי המאפשר מימוש חירויות הפרט, תוך כיבוד האחרון? המחבר מניח אפוא את היסודות לרפלקציה החורגת מהתצפיות הרגילות כדי לגעת בעצם החיים המשותפים.
החלק השני מהווה את הלב הקריטי של היצירה. טאבויוט בוחן את כוחות חוסר האחדות שמפרקים את החברות שלנו, תוך התמקדות במיוחד בווקיזם, המתואר כאידיאולוגיה של מחלוקת. תנועה זו, אותה הוא תופס כהקצנה של המאבק באפליה, מוצגת כדרך של חשיבה טוטליטרית, המפרשת את כל המציאות מזווית השליטה (עמ' 142-144). המערב מופיע כ"השליטה הגדול", אשם בכל הרעות - קולוניזציה, פטריארכיה, קפיטליזם - ונידון לחזרה בתשובה תמידית (עמ' 142). עבור Tavoillot, החזון המניכי הזה מזין אקלים של קיטוב ואלימות סמלית, במיוחד באמצעות לבטל תרבות, שהורס במקום לפייס (עמ' 143). ביקורת זו, למרות שהיא חמורה, נתמכת בטיעונים מוצקים ונמנעת ממלכודת הקריקטורה. על ידי חשיפת חוסר העקביות של הווקיזם - בעיקר שתיקתו לגבי דיכויים לא-מערביים, כמו אלו המופעלים בסין או בתיאוקרטיות מסוימות (עמ' 144) - המחבר מזמין אותנו ללכת מעבר להיגיון של קורבנות.
השתקפות ביקורתית זו מועשרת על ידי מקרה בוחן: פרשת אוליבייה פטרה-גרנויו. האחרון, היסטוריון מוכר, עורר מחלוקת בכך שהבחין בין סחר בעבדים לרצח עם, על בסיס כוונות שונות: ניצול מצד אחד, השמדה מצד שני (עמ' 216). עבור תבויות, מחלוקת זו ממחישה את המתחים בין היסטוריה לזיכרון, המוחרפים על ידי חוקי הזיכרון המבקשים להכתיב נרטיב רשמי. הוא מוקיע את האינסטרומנטליזציה של ההיסטוריה למטרות פוליטיות, ומתחנן לגישה מדעית ואוניברסלית לתופעות היסטוריות. עבדות, הוא נזכר, הייתה נוהג נפוץ הרבה לפני אירופה והרבה מעבר לה (עמ' 217). נקודת מבט זו, רחוקה מלמזער את האחריות המערבית, להיפך מדגישה את החשיבות של שיח חסר תשוקה כדי להימנע ממלכודות האשמה הסלקטיבית.
לאחר אבחנה קפדנית זו, טאבויוט מקדיש את החלק השלישי של עבודתו לשדרות של שחזור. הוא מזהה פרקטיקות אוניברסליות אותן הוא מתאר כ"שבעה עמודים של חברותא": ארוחות משותפות, יחסים זוגיים, העברה בין-דורית, פרקטיקות דתיות, בין היתר (עמ' 255-277). עמודי התווך הללו, המעוגנים עמוק בחוויה האנושית, נתפסים כמנוף לשיקום קשרים חברתיים אותנטיים. לפיכך, הארוחה, מרחב השיתוף פר אקסלנס, מוערכת כתרופה להיפר-אינדיבידואליזם ובדלנות מזון (עמ' 264-271). כמו כן, זוגות וילדים כבר אינם נתפסים רק כבחירות אינדיבידואליות, אלא כמחויבויות המביאות סולידריות. באשר לדת, הנאשמת לעתים קרובות בחלוקה, היא משתלבת מחדש בפרספקטיבה של דו-קיום בשלום הודות לחילוניות (עמ' 353-369). האחרון מוצג לא כנייטרליות קרה, אלא כמסגרת המאפשרת לבטא גיוון ואחדות. למרות שהצעות אלה עשויות להיראות אידיאליות או מופשטות, הן בכל זאת נותרות מעוררות בשאיפה שלהן להתחבר מחדש לאדיבות דמוקרטית. העבודה לא רק מציירת תמונה אפלה של שברים עכשוויים. הוא זוהר ביכולתו לשלב ניתוח ביקורתי ורפלקציה בונה. תבויות מצליחה לשאול את השאלות הנכונות: מה בכל זאת מאחד אותנו? אילו כלים עומדים לרשותנו כדי להתגבר על פילוגים? גישה זו גורמת האם אנחנו עדיין רוצים לחיות ביחד? יצירה חיונית, בצומת דרכים של פילוסופיה, סוציולוגיה והיסטוריה.
על הצלחתו של משפט זה מעידה התגובה שקיבל בתקשורת ובציבור. מאמרים אחרונים, שפורסמו ב-Le Monde, מדגישים את הרלוונטיות של עבודה זו בהקשר שבו שאלת החיים המשותפים נמצאת יותר מתמיד במרכז החששות. מבקרים אלה מצדיעים במיוחד לבהירותו הפדגוגית של תבויו ולעומק הניתוחים שלו. מעבר לאבחון, העבודה פותחת אפיקים להמצאה מחדש של חברה שבה חירויות הפרט לא יהיו שם נרדף לפיצול, אלא להפך מוצאות את משמעותן בסולידריות מחודשת.
וכך, האם אנחנו עדיין רוצים לחיות ביחד? מציג את עצמו כתרומה מרכזית לדיון על עתיד החברות שלנו. באמצעות רפלקציה צפופה, ביקורתית ומעוררת, פייר-אנרי טאבויו מזמין אותנו לפייס בין הפרט לקהילה, לגלות מחדש את סגולות התרבותיות ולבנות מחדש חיים משותפים שרחוקים מלהיות אוטופיה, נותרו הכרח דמוקרטי.
