[מאת ז'אן שלמוביץ']
יש סמל וסמל.
כאשר אנו אומרים שהאריה הוא סמל הכוח, זהו רעיון נגיש לכולם כי הוא ייצוג משותף תרבותית. כאשר אנו מדברים על "אי-נראות של גופים מיעוט", הרעיון שלאי נראות גורם לנו לעזוב את השטח של הייצוג המשותף: ביטוי כזה מתייחס לפרשנות סמלית מפלגתית, כלומר סמל y משנה משמעות כדי לייעד רק השקפה של הנפש.
כתיבה "מכילה" מתיימרת אפוא "להראות" נשים על ידי הכללת סופים נשיים כמעט בכל מקום. רְאוּת? אבל באיזה חשיבה מפותלת יכולה רפואת עיניים להיות קשורה לשפה? השפה משמשת בדיוק לניתוק מהמציאות באמצעות שימוש בסימנים שאינם קשורים למה שהם מייעדים ומאפשרים להתייחס למשהו אחר מלבד המראה. אם היינו צריכים לדמיין ישויות בשפה, למה שלא נאמץ אידיאוגרפיות הדומות לציורים המציינים מין על דלתות שירותים? או שאנחנו כותבים מילים נשיות בוורוד? זה לא יהיה יותר אבסורד.
"כלול" אינו פעולה לשונית, זוהי מטפורה פשוטה אשר "באופן סמלי" מאפשרת לנו לתבוע עמדה מוסרית עדיפה. ואז, זה להאמין ביעילות של סמלים שנקבעו בעצמם בצורה קסומה: לשים –ה תהיה השפעה חברתית!... אידאולוגים דורשים אפוא לעשות רפורמה בשפה המוצגת כ"לא שוויונית" על מנת שיוכלו לכתוב "היה פעם" ולהשתמש ב"שפה המסוגלת לעשות צדק". אבל למה שה"ה" יהיה הסמל של הנשי? הסיום ב –ה הוא סימן הנקבה רק במקרים מסוימים (בוודאי לא ב את שעון העצר, וגם לא ב אבא… ולא פנימה le !) והנקבי לא בהכרח מסומן על ידי א –ה (מנה, זוהר, מחצית, מכוער, בובה...).
אין מה "לכלול" בשפה ובוודאי לא על ידי בלבול בין שתי משמעויות של מילים נשית / גברית - במקרה אחד, מגדר מציין סימנים לשוניים, במקרה השני, מין של אנשים. הכללוליסטים מתנהגים כאילו יש צורך בהתכתבות בין מילים לבין יצורים מיניים.
עם זאת, השפה עובדת אחרת. כשאנחנו אומרים כולם הגיעו, המילה מונד הוא יחיד. בכל זאת הוא מציין ריבוי. ל'OEM למרות שזה עשוי להיות שם זכרי יחיד, הוא אינו מציין שום דבר וירילי: זהו מותג, שבאופן מעשי, מגולם בחברה הכוללת ריבוי של בני אדם. על זה נסכים אני לא סובל אנשים מעצבנים! הוא כוללני במיוחד: אף אחד לא היה חולם להדיר נשים מהקטגוריה הזו. בקיצור, מגדר המילים אינו בהכרח מגדר האנשים.
אבל אנחנו נגיד לכם: זה לא משנה, זה סמלי. מה שמגדיר ערך סמל הוא שהוא משותף לכולם ללא צורך להחליט. אבל לקבל את ההשבעה המיליטנטית "זה סמלי!" ", הוא לתת לאידיאולוגים לקבוע מה חייב להיות. אחר כך אנחנו מחליקים במדרון החלקלק של השטויות.
כך ביקשו פעילים "להעלים" את שמו של הגבר במילים נטולות מגדר וללא התייחסות לגבריות. הגנה סניטרית בשירותים באוניברסיטת קורנל סומנה מוצרי mxnstrual בחינם כך שרצף האותיות אנשים לא מופיע! הטירוף הדוקטריני ממציא אפוא סמלים כדי להצדיק את השמדתם. אבל מלבד הפעילים, אף אחד לא מפרש וסת כסמל לשליטה גברית.
בשאיפה דומה להכלה תזזיתית, פתיחת ה-117e מושב הקונגרס האמריקאי הסתיים בנוסחה אמן וא-נשים על ידי חבר דמוקרטי. כאילו המילה העברית אָמֵן (מַשְׁמָעוּת שיהיה) היה אמור להתפרש כמכיל את המילה האנגלית ברבים אנשים - לא, אָמֵן לא אומר "היי חברים! ".
לעומת זאת, אנטנה של תכנון משפחה, במקום לדבר על נשים מעדיפה להשתמש בביטוי "אנשים שיש להם רחם" ובאמצעות כתיבה כוללנית שאינה כוללת דבר כלל, מעוררת את העובדה של "לא להיכנס להריון". יש הרווארד, ראינו את המילה נשים הוחלף על ידי אנשים יולדים ("יולדים").
ובכן, עלינו לדעת: האם אנו הופכים אותו לגלוי או האם אנו הופכים אותו לבלתי נראה? אם השפה הופכת למגרש המשחקים לדרישות של כולם, אז אין עוד שפה משותפת: הפיצול למספר רב של קודי הכרה ילדותיים מביא לקהילתיות לשונית.
כאשר אנו מחשיבים זאת למילה פאטאל זה כבר לא אומר "אדם עם רחם" ושזה חייב לכלול גברים הרואים עצמם "נשים", פשוט החלטנו לשבור את בסיס השפה: המוסכמה השרירותית לפיה השימוש במילים משותף לכולם. אקטיביזם כזה משנה אפוא באופן חד צדדי את משמעותן של מילים פאטאל et אָדָם, עריצות של המיעוט האולטרה מתכוון לכפות שיטות "הצגה" כדי "להכליל" בכל מחיר.
ההכללה המטורפת הזו היא אוטופיה של השפה המוסרית, המקבילה הלשונית להפרכת פסלים של לבטל תרבות. חיסול, דיכוי, מיגור של כל מה שלא מוצא חן בעיני הפעילים - מבלי לקחת בחשבון את המציאות אלא בצורה "סמלית".
זו כל הבעיה בקריאה "סמלית" של העולם: אם כולם ממציאים גרסה של העולם המתאימה לפנטזיות שלו, אין עוד אחדות תרבותית או דיאלוג - רק קונפליקט בלתי פתיר בין כל גרסה של החברה שכולם מדמיינים . לפיכך אנו רואים את האקטיביזם מתפצל להמון סיבות המגולמות בפרקטיקות משובשות: נקודת אמצע, המצאת סיופים חדשים (מגדר ניטרלי: מחזר יהפוך חבל), מילים חדשות (iel להתמזג il et Elle ; lae לשפוך la et le) - כשאנחנו לא מנשיים את הגברי (ז'אן ז'אק מונה למנהל).
כאשר אנו מבססים "ויביליזציה" כעיקרון, אז אנו מצמצמים את הפרטים לתווית הכופה סמליות סמכותית לכל זהות משוערת. אלא שהשפה לא נועדה לייצג יחידים! או שזה ייקח כמה מילים כמו שיש דברים. עם זאת, ההיפך הוא הכוח המניע מאחורי תפקוד השפה: ללא קטגוריות המייעדות את מה שסובב אותנו, היינו נידונים שלא לתפוס דבר.
באמצעות סיווג, כיסא מתייחס לכל הכיסאות, בין אם גדולים או קטנים, ורודים או כחולים, פלסטיק או עץ. שימוש בקטגוריות מאפשר לנו להתעלם מהבדלים או להדגיש אותם. זה אבסורד לדרוש סימון של אינדיבידואליות על בסיס מוסר מוקפד. הנהגת שיטור זהות מנוגדת לאופין של השפות: דווקא בגלל שהן מקטלגות בצורה סכמטית הן מאפשרות התאמות.
ומעל לכל, לשפה אין שום קשר למוסר פוליטי. אחרת, נצטרך להסיק שדקדוק הוא אידיאולוגיה, שאנשים חושבים כמו השפה שלהם ולכן יהיו עמים שאפשר לתאר אותם כ"מורכבים" או להיפך "פרימיטיביים". הפסיכולוגיה של עמים הנגזרת משפתם היא עיקרון שנדחה על ידי מדעי השפה משום שהיא גזענית עמוקה.
"אי-נראות", "גבריות", "אנדרופונוקרטיה"... הגזמה מילולית עוברת לתמיכה מדעית ופילוסופית. מונעת על ידי התבטאויות שביעות רצון מעצמן שהפיקו אקדמאים שניפצו את כל אמצעי ההגנה האינטלקטואליים, האידיאולוגיה הכלילתית מאיימת, מגבילה, מאיימת. בכוחות מסודרים הלעוסים את אוצר המילים הקבוע שלהם, הפעילים מצווים ליישם את הפרשנות הסמלית שלהם ולהכתיב את מה שיש למחוק או לכתוב בשפה - הברית של בורות וסמכותיות תחת מראה חיצוני קריר ונדיב, מואר. ההוגים כביכול המאמצים את תפקיד הכהן הגדול בסטנדרטים מוסריים רוצים לכפות את המילים הגדולות שלהם, לשכנע אותנו בחטאינו המדומים, לכפות שימוש בפטפוטים שלהם.
הם פשוט שכחו שבחברה אי אפשר לקבוע את הסמלי.
