כנס שנוי במחלוקת ומצונזר
נושא הכנס של פלורנס ברגאו-בלקלר ב-5 במרץ במועצה האזורית Hauts-de-France בליל כבר הוצג פעמים רבות לבקשת עמותות שונות הטוענות שהן שמאלניות או ימניות, או שאינן מציגות תווית מפלגתית כלשהי. העבודה שהיא מציגה[1]אינו מניפסט פוליטי, או חיבור לוחמני, אלא ספר מדעי עם מטרה דידקטית. לכן מפתיע פי כמה שכנס זה לא יכול היה להתקיים באוניברסיטה, מסיבות שנותרו מוזרות ביותר לאור איכות העבודה... עבודה זו על Frérisme היא למעשה תוצאה של שלושים שנות מחקר, שהחלה בבורדו ולאחר מכן התרחבה לקנה המידה הלאומי.
האידיאולוגיה של האחים המוסלמים: בין מסורת למודרנה
האמנה הזו היא תזכורת חיובית, היא מאירה אור על ארגון שמעדיף לשגשג בצל: האחים המוסלמים. אחווה שנוסדה ב-1928 על ידי סטודנט מצרי צעיר, חסן אל-בנא, התקומם על ידי התמערבות האליטות של ארצו וחרד להוביל איסלמיזציה מחודשת - על פי השקפותיו שלו - של מצרים ועולם האסלאם. האחווה התרחבה אז בהקשר אזורי בסימן נפילת האימפריה העות'מאנית, ואז פירוק הח'ליפות ב-1925. היעלמות מזעזעת עבור בני זמננו ואשר הטיל ספק בהוגים ערבים רבים, אז תמה לגבי היחס לאמץ לנוכח המודרניות המערבית והשפעתה במזרח התיכון. הזרם של ה סלפיה כך צצו בתחילת המאה הזו, והולידו כמה ישויות שבהחלט שונות באמצעי הפעולה שלהן, אך בכל זאת חולקות מוצא משותף. הג'יהאדיזם מייצג לחימה מזוינת, מנהלת בגלוי מלחמת קודש; האיסלאם הפוליטי מתייחס להקמת מפלגות פוליטיות לאומיות, המסוגלות לקחת את השלטון דרך הקלפי, כפי שהמחיש ארדואן בטורקיה; אחווה היא מימד נוסף: רשת טרנס-לאומית של חמושים מחושבים, שמטרתה הקמת ח'ליפות.
לאחוות האחים יש מנטורים, בעיקר יוסוף אל-קרדאווי, יורשו של אל-בנא, והיא מקיימת מערכת יחסים פרדוקסלי עם המודרניות. אכן, מודרניות פוליטית וחברתית אסורה, פעיל טוב של האחים המוסלמים חייב לאתר ולחסל את ה"אסורים" בביתו או בשכנו (ברצון או בכוח מבחינתו), כדי לדחות את מדינת הלאום שתהיה רק אווטאר של הכופרים במערב. עם זאת, הם אינם מטיפים ארכאיים שאבדו בחורבותיה של פלמירה או במערות ההינדו כוש, הם חסידים נלהבים של המודרניות הטכנולוגית, של השימוש בכל האמצעים הזמינים להפצת בשורת האחווה. האחים המוסלמים הם גם מהפכניים וגם פרגמטיים. כדי לגרום לחוק השריעה לשלוט בשוט, הם חייבים לגרום לזה לקרות עם ציוצים.
המטרה הסופית שלהם? להחזיר את הח'ליפות, שתפעל לפי מצוותיהם ופרשנותם לאסלאם. כפי שכתב אל-בנא, "אנחנו רעיון, דוגמה, קו התנהגות", עם תיאוקרטיה כמטרה העליונה שלנו. לשם כך, אל-קרדאווי הציג אסטרטגיה ארוכת טווח בשנות ה-1990, שמטרתה לתפוס את השלטון על ידי הנחת מאזן הכוחות המתמיד עם מדינות מבוססות. ואם האחווה נולדה במצרים וממשיכה לפעול בעולם המוסלמי, היא מצאה מאז ארץ שליחות במערב.
אסטרטגיה של הסתננות וכיבוש הדרגתי
הופעתה הייתה בתחילה מאוד דיסקרטית, באמצעות מאמץ להטיף בקמפוסים בצפון אמריקה, תוך ניצול האקלים של חופש הביטוי בשנות ה-1960, ובאופן רחב יותר, את המתקנים שמציעה הדמוקרטיה הליברלית בארצות הברית. אם המוסר המערבי הפחיד הוגים מסוימים, שחזרו לארצות מוצאם, כמו סייד קוטב, אחד מהוגי הדעות המאסטרים של הג'יהאדיסטים בני זמננו, אחרים ראו במערב ארץ של שליחות, מרחב המתאים לחתרנות וכיבוש, המכונה "דאר אל-אהד" או "ארץ הברית". המערב הופך למטרה בראש סדר העדיפויות, יעד שיש לכבוש או, על פי המחבר, לחברה "תואמת שריעה".
לשם כך עוקבים האחים אחרי מה שניתן לתאר בצדק כתוכנית קרב, "איסלמיזציה מקרוב לרחוק". הגיוס מתבצע בהיקפים שונים, אך רצוי לכוון אנשים צעירים, בתקווה שיוכלו להמיר את משפחותיהם לתורת התנועה, באמצעות אפקט אדווה. העולם האסוציאטיבי ומועדוני ספורט הם גם מקומות של גיור מיוחס. עם זאת, שימו לב שגיוס זה אינו פתוח לכולם, להפך, הוא נעשה באמצעות בחירה קפדנית. תחילה פונים לאדם הנחשב מבטיח כחלק מפעילות אסוציאטיבית או מועדון ספורט, מה שמאפשר בדיקה ולאחר מכן חינוך מחדש לטווח ארוך. כך הוא הופך בהדרגה לחבר מן המניין, מתקדם בהיררכיה הודות לנאמנותו ואם לא התקבל כאח חדש, מה זה משנה, לאחווה היה מספיק זמן לחנך אותו.
שיטות אלה נותרות דיסקרטיות, והאחים המוסלמים מסתירים בקפידה את היקף פעילותו, אם כי אינו מהסס להופיע בציבור מדי פעם. במיוחד במהלך הקונגרס של מוסלמים של צרפת (MF), לשעבר איגוד הארגונים האסלאמיים של צרפת (UOIF), שנערך מדי שנה, וללא ספק הביטוי החשוב ביותר של האיסלאם הפוליטי במרחב ציבורי אירופי.
תנועה כובשת, עם דוקטרינה מהפכנית, תוכנית קרב זו הולכת בעקבות קו שהקים אל-קרדאווי בכתביו: להקים אליטה אוונגרדית, להחדיר לדעת הקהל את אוצר המילים של האחווה (ומכאן המונח "איסלמופוביה" הנפוץ כל כך כיום) ולהכין אקלים בינלאומי מוכן לקבל את התנועה עם פינוק. מטרתם הוצהרה אפוא בבירור על ידי מנהיגי התנועה, תוך סכנה ממשית. היכולת להסתגל לנסיבות המקומיות, להתאים את אוצר המילים שלהם לשפה המיליטנטית של השמאל הרדיקלי, מסבירה כיצד האחרון הצליח להסתנן יותר ויותר, בצרפת כמו בבלגיה או בבריטניה.
אז אנחנו מתמודדים עם מתקפה מתוכננת, ואולי הכי מדאיג, מטרותיה נראות בדרך להשגת מטרותיהן, משרתות על ידי עיוורון נרחב מדי... שלא לדבר על מנה בריאה של פחדנות בקרב האליטה הצרפתית.
