ספרה הקטן של נדיה חירטס הוא כפול: ראשית, הוא מספר לנו את סיפורה האישי במהלך שנת 2025, זה של ציוץ מביך ("ישנן מסעדות הפועלות בעזה") שעורר זעקה בלתי נתפסת (בלתי נתפסת במובן שהוא היה בלתי מוצדק לחלוטין ופורש כאמירה הפוכה ממה שהתכוון); הוא גם מספר לנו דברים רבים אחרים, מעבר להרפתקה הלא ראויה הזו: כיצד הדמוקרטיות שלנו מוצפות בהכחשת האמת, בהגזמה, בשיבתה של החיה המפלצתית מהמקום בו הכי פחות ציפו לה... המעבר מתצפית נוראית: "אוכלוסיית עזה סובלת נורא מהמלחמה הזו" (שאי אפשר להכחיש) לתוצאה נוראית לא פחות: "יש להשמיד את מדינת ישראל".

קשה לסקור את היצירה הקטנה הזו! נדיה חירטס אמרה הכל, ניתחה הכל, משפטיה ברורים, טיעוניה מפגינים; ומה שלא הייתה אומרת, אמר ז'אן-פייר סאקון בהקדמה המעולה שלו.

כמה שורות, עם זאת, רעיון או שניים שניתן להדגיש.

אני רוצה להדגיש את כוחו של הדמיון הפועל ב"פרשה" הזו: מכיוון שנאמר לנו שמתנהל רצח עם בעזה, שהרעב מתוכנן במכוון כדי להשמיד את כל התושבים, כיצד ייתכן שיהיו מסעדות פתוחות? קורא העיתונות האקטיביסטית מדמיין תמונות של רעב באפריקה, של ילדים ביאפרים עם בטנים נפוחות מקוואשיורקור; הם לא ראו תמונות כאלה שצולמו בעזה, אבל הם מדמיינים... וכתוצאה מכך, נדיה חירטס יכולה רק לטעות: לא יכולות להיות מסעדות פתוחות מאז ששורר רעב. וההיגיון ההפוך בלתי אפשרי במוחות שנפגעו מהאמת החד-צדדית הזו: אם יש מסעדות פתוחות, זה בגלל שחלק קטן מהאוכלוסייה אוכל את שבעו... במחיר המחסור שזה מטיל על רוב האוכלוסייה. לפיכך, האויבים השתנו: הם לא אלה שיכולים להתפנק בעוד שאחרים חסרים את הדברים החיוניים, אלא אלה שאומרים זאת. נדיה חירטס אמרה את מה שראתה: גרוע מכך, היא ראתה את מה שראתה, את מה שחבורה שלמה של מפוחדת מסרבת לראות.

חשוב גם להדגיש את מנטליות ההמון, את ההשפעות המעוותות של שייכות לקבוצה: 10,000 איש חתמו על עצומה נגדה, אבל כמה מהם חשבו לפני שחתמו? כמה ביקשו להבין את משמעות הציוץ המצער הזה? כמה הלכו לבדוק אם באמת יש מסעדות פתוחות בעזה? זה לקח... בדיקת עובדות מאוחר יותר, עיתונאים פלמים, גרמנים וצרפתים (אך לא בלגים דוברי צרפתית!) חקרו את העניין וגילו שהיא אמרה את האמת, שאמת זו סתרה את תפיסת החבורה את החיים בעזה... האם הם התנצלו? האם הם פשוט הודו שטעו? ממש לא! התגובה המרושעת של עיתונאי "לה סואר" שזרע את זרעי האמת מראה שהאמת דועכת רק אם לא משתמשים בה.

ב-120 עמודים אישיים מאוד, נדיה חירטס מסכמת את המצב המחריד שאליו נקלעו הדמוקרטיות המערביות, שבו ההיגיון מתערער; כשהיא מדברת על עצמה, היא מדברת עלינו.