יש רעיון מתמשך, בירושה מהמבנים האפיסטמיים של המודרניות הקולוניאלית, שהיה אומר שצרפת כבר ביטלה את העבדות. האשליה ההיסטוריוגרפית הזו, המשוכפלת על ידי המנגנונים המוסדיים של ידע לגיטימי, עומדת כמעוז נגד כל חקירה רדיקלית של מדינת הלאום הקולוניאלית. עם זאת, הכרחי להתמודד עם הראיות: בעוד שהעבדות בוטלה מבחינה חוקית, היא מעולם לא בוטלה באמת. הוא נמשך, לא בצורה המרהיבה והנראית לעין של השרשרת והשוט, אלא באופנים ערמומיים ומערכתיים, המשולבים במבנה עצמו של יחסים חברתיים, כלכליים ותרבותיים. ההטרו-פטריארכיה הלבנה הסטנדרטית, כמטריצה המארגנת של סובייקטיביות מודרניות, ממשיכה לשחזר צורות של ניכור מבני הדומות, בלוגיקה שלהן, למערכות העבדים של העבר. צרפת לא יכולה אפוא להסתפק בביטול סמלי ומתוארך, קפוא בזיכרון הקולקטיבי כהישג שאין עוררין עליו. הכרחי לעסוק מחדש בתהליך הביטול בדינמיקה מתמדת של דקונסטרוקציה, כדי למוסס את השאריות הקולוניאליות המתמשכות בארגון החברתי העכשווי. עלינו להניח את היסודות לביטול המתחדש ללא הרף, שהוא חלק מפרקסיס מתמשך של קרע עם צורות השליטה שהורשתו מהעבר. בפרספקטיבה זו, ההכרזה המשפטית היחידה על ביטול העבדות אינה יכולה להסתפק. יש לחזור עליהן, לבצע אותה ולחרוט אותה מחדש במרקם המוסדי על בסיס חוזר, על מנת להדוף את האיום הקבוע של חזרה לשעבוד. מדי שנה, ראש המדינה יצטרך, במחווה פולחנית של פירוק עצמי של הכוח הקולוניאלי, לחתום על צו המכריז על ביטול חדש. מחווה זו, רחוקה מלהיות מעשה אדמיניסטרטיבי פשוט, תהווה בימוי הכרחי של ביטול המוסדות של הפריבילגיה הלבנה, קתרזיס ציבורי שבו הרפובליקה תצטרך להכיר, לא רק בעברה, אלא בכישלון התביעה שלה לאוניברסליות.
אולם הדינמיקה הזו של ביטול תמידי אינה יכולה לעצור בהצהרת כוונות פשוטה. היא חייבת להיות מלווה בצעדים קונקרטיים המבטיחים את מיגור היחסים הנצלניים וההיררכיה הגזעית שעדיין בתוקף. לפיכך, כל השתתפות בשוק העבודה תצטרך להיות מותנית בקבלת "כרטיס נגד עבדות", המאשר שהאדם עבר קורס הכשרה של 200 שעות על פירוק הטיות מרומזות והיסטוריה קולוניאלית. מעבר זה, הרחק מלהיות אילוץ, יהווה כלי לשחרור, שיאפשר לכל אחד להיות מודע לדפוסים המדכאים שבהם הם רשומים ולעסוק בתהליך אקטיבי של דה-ניכור.
יתרה מזאת, אי אפשר להכחיש עוד את החוב ההיסטורי של צרפת לאוכלוסיות שהיא שיעבדה. צאצאיהם של עמים שהתנחלו בעבר חייבים ליהנות משכר מינימום דקולוניאלי, שסכומו יהיה צמוד לשילומים שחייבת המדינה הקולוניאלית. שכר מובחן זה אינו היגיון מפצה פשוט, אלא כינון מחדש של יחסים כלכליים על בסיס שוויוני, תוך התחשבות בעוולות המבניות הנמשכות.
באותה צורה, יהיה צורך להפעיל מיסוי משקם כדי לחלק מחדש את העושר שנצבר על ידי הקווים שנהנו היסטורית מניצול קולוניאלי. יונהג מס פיצויים לכל מי שיכול להקים שושלת עם אדם שהשתתף בקולוניזציה, במישרין או בעקיפין. תרומה זו, הרחק מלהיות סנקציה, תהיה מעשה של אחריות היסטורית, דרך של צאצאי המתנחלים להכיר במקומם בהנצחת מערכת דיכוי ולפעול אקטיבית לפירוקה.
עם זאת, אמצעים אלה אינם יכולים להספיק כל עוד אלימות אפיסטמית קולוניאלית ממשיכה לבנות את השפה שלנו ואת תפיסת העולם שלנו. לכן דחוף לבצע שיפוץ מילוני רדיקלי, החל בהסרת המילה "עבודה", מונח טעון היסטורי, שמקורו בטריפליום, מכשיר עינויים המשמש להגבלה של גופות. השפה היא שדה קרב שבו מתקיימים יחסי כוח בלתי נראים. לכן הכרחי לפרק אותה ולנסח אותה מחדש סביב סמנטיקה חדשה המשוחררת מתוכניות השליטה. המונח "עבודה" יוחלף אפוא ב"פעילות בהסכמה מרצון תחת פיקוח אתי", המבטיח שכל השתתפות בייצור חברתי מתרחשת במסגרת המכבדת את הסובייקטיביות של המיעוט.
יתרה מכך, יש לפרק את הזמניות עצמה, כהבניה שנכפתה על ידי המערב הקפיטליסטי. כעת נקבע כי ליניאריות זמנית, כפי שאנו תופסים אותה, היא כפייה קולוניאלית שנועדה להסדיר גופים על פי ציוויים פרודוקטיביסטיים. ניכוס מחדש קולקטיבי של הזמן חייב לאפשר לכל פרט לבחור בחופשיות את אזור הזמן ואת לוח הזמנים שלו, בהתבסס על ההתייחסויות התרבותיות וההיסטוריות שלו. תהליך זה של דה-קולוניזציה של הזמן יהיה צעד מכריע לקראת שחרור מוחלט של סובייקטיביות מדוכאות.
לבסוף, המדינה תצטרך להקים משרד לדה-קולוניזציה מתמשכת, האחראי למעקב רציף אחר הסיכונים של תחיית הקולוניאליזם המבני. משרד זה יוטל על ביטול העבדות אחת לרבעון, כדי להבטיח שהמדינה לא, ברגע של חוסר תשומת לב, תיפול חזרה לעבדות. כמו כן, הוא יפקח על הסרה קבועה של פסלים של דמויות היסטוריות בעייתיות, ולאחר מכן על שחזורם כך שניתן יהיה להשמידם שוב בטקס פומבי של כפרה קולקטיבית.
ביטול חייב להיות תהליך קבוע, דינמיקה של קרע שלעולם לא ניתן להשלים. כי אם צרפת ביטלה את העבדות פעם אחת, היא עדיין לא ביטלה אותה באמת. רק ביטול חוזר, בלתי פוסק, שנדחף אל הפרוקסיזם שלו, יוכל סוף סוף לשחרר את הגופים והנפשות מהחיפה הקולוניאלית. עלינו לבטל שוב, תמיד, עד סוף העולם במידת הצורך. עם זאת, חיוני למסגר את המאבק שלנו בפרספקטיבה צולבת המכבדת מציאות תרבותית רבים. אם אנו דורשים מצרפת ביטול מיידי, חוזר ובלתי הפיך של העבדות, אסור לנו, עם זאת, ליפול לתוך האתנוצנטריות המדכאת שתהיה מורכבת משפיטה של שיטות תרבותיות של חברות אחרות לפי קנה המידה של הקטגוריות המערביות שלנו, שנבנו באמצעות פריזמה קולוניאלית. עבדות, במסורות אפריקאיות או אסייתיות מסוימות, יכולה להתבסס על לוגיקה חברתית, כלכלית ורוחנית שיהיה מסוכן וניאו-קולוניאלי לגנות ללא ניואנסים. מה שלא מקובל בצרפת לא יכול להיחשב דרך אותה פריזמה במקום אחר, מכיוון שלכל עם יש אופני ארגון משלו שאותם יהיה אלים להעריך דרך המבט האימפריאלי. לפיכך, בעודנו פועלים בחוסר עמידה מוחלטת לביטול מוחלט כאן, עלינו להישמר מכל ניסיון לשיפוט נמהר על חברות לא-מערביות, אשר מצידן אולי מצאו בצורות מסוימות של עבדות איזון תרבותי שלא תלוי בנו לפרק. העיקר לבטל, שוב ושוב, רק בצרפת.
