אלן פוליקר, האיש הער בעל העיניים לרווחה

אלן פוליקר, האיש הער בעל העיניים לרווחה

בספרו "ווקיזם אינו קיים", אלן פוליקר מגן על אידיאולוגיה של "ווקיזם" אשר, במסווה של מאבק באפליה, מבקשת פירוק של הציוויליזציה המערבית. ביקורת מאת עמנואל הנין.

תוכן

אלן פוליקר, האיש הער בעל העיניים לרווחה

ספרו האחרון של אלן פוליקר, ווקיזם לא קיים (2024), מציע דוגמה מצוינת לסופיסטריה יישומית. הטיעון אינו מועמד לשירות האמת אלא לשירות דעה, שהוא שם הספר, וחושף את העיוורון והצביעות של מחברו, אב טיפוס של האופורטוניסט המבקש לאכול את העוגה שלו, את הכבוד של "הערות" ואת אמצעי ההגנה של "אנטי-ערות". הנה הפוסטולאט שהוא רוצה לתת לו אמון: "ערות" הוא מונח שנוצר על ידי אויבי "הערות" כדי להכפיש אותם באופן לא הוגן; אנשים רשעים אלה מגנים תחת מונח זה חריגות שהן אכן ראויות לגינוי אך הן מציגות כתוכן עצם של "הערות", הנקראות... ערות, כאשר תנועה זו תהיה רק ​​המשך לגיטימי של המאבק הקדמון נגד אפליה. אבל אז למה כל כך הרבה אנשים מוחים נגד ערות אם זה כל מה שזה? אם להיות ער באמת פירושו להילחם נגד אפליה, אז כולנו היינו ערים.

עם זאת, המחבר עצמו מראה כי ההבחנה שלו אינה אלא תחבולה גסה, משום שבכל מושג או נושא שה"ווק" דן בו, הוא מצטט "הגזמות" אשר בבירור, מעצם מרכזיותן או גודלן, נמצאות בלב "ווקנס" עד כדי כך שאי אפשר להבחין בינו לבין "ווקנס". אנתולוגיה: איסלאמופוביה היא מושג אופרטיבי, אך "הבה נבהיר כי אין זה מקובל" לנופף באיסלאמופוביה נגד אלו "הנלחמים במטרות האסלאם הפוליטי" (עמ' 22-23). ​​זוהי "סטייה" לעורר אנטישמיות מוסלמית ספציפית, או לדבר על "שטחים אבודים של הרפובליקה", אך "אסור לנו להסתיר מציאות זו" (עמ' 35) שלפעמים, "אנטישמיות מסתתרת מתחת למסכה של אנטי-ציונות". אינטרסקציונליות היא "מפתח להבנת ההתאמה בין מאבקים לשחרור" (עמוד 64), אך "מותר בכל זאת להצטער על כך שהאינטרסקציונליות הקדישה תשומת לב רבה מדי לשאלות של מגדר וגזע" (עמוד 64): היא לא הייתה קיימת בלעדיהם! גזענות אנטי-לבנה היא אבסורד, אך "יש להכיר בכך שלעיתים נאמר רעיון האשמה הלבנה התורשתית", מה שיהיה "להודות בהסכמת האנטי-גזענות שדוחה" (עמוד 79). אותה הכחשה של מטריצת הקורבן של הווקיזם: "אין ספק שנקודת המבט של הקורבן אינה יכולה לטעון שהיא הלגיטימית היחידה" ואסור לתת מקום מוגזם ל"רגשות" (עמוד 88). לבסוף, פוליקר מכיר בהתקפות על חופש הביטוי והיצירה: "איננו יכולים להתעלם, יש להכיר, במקרים שבהם הזכות לחופש הביטוי מוטלת בספק" (עמוד 91). מקרים אלה קיימים אך מהווים "סכנה מדומיינת"; וחוץ מזה, אלה שבוטלו, בצרפת, "לא סובלים מכך" – האם הוא שאל לדעתם? בשיא הכפל והבלבול, הפרק האחרון, "תלם הערות", מוקדש כולו לתיאור "הצד האפל של הערות" – שאינו קיים, הבה נזכור: מהותיות הפוכה (או גזענות הפוכה); רלטיביזם מוחלט, הפוסל את מושגי הידע, העובדות וההיגיון; את הנזילות של זהויות, שאפשר לאמץ ולנטוש בחופשיות.

הפגם הראשון של הווקיזם הוא שהוא מגזים באפליה ובאי-שוויון עד כדי הפיכתם למאפיינים המגדירים את הציוויליזציה שחיסלה את צורות האפליה והאי-שוויון העיקריות כמו שלא הייתה אחרת. הוא מאשים אותו, בעוד שהמציאות דורשת, להיפך, שנשבח אותו על ההתקדמות שעשתה, תוך כדי שהוא ממשיך בדרכו.

הפגם השני הוא ייחוס סיבות שגויות לאפליות שצוינו על ידי הפיכת המערב, וליתר דיוק האדם הלבן, לשעיר לעזאזל האחראי לכל אי-השוויון שנותר. התהליך קל: פשוט מתעלמים מהתרחשותם של הנזקים המוקעים בתחומים אחרים של הציוויליזציה - היחס הלא שוויוני שנגרם לנשים, עבדות או גזענות. הסופיסטים שלנו מסיקים מעיוורון מכוון זה שתהיה סקסיזם "מערכתי", גזענות ואסלאמופוביה בחברות המערביות.

בקיצור, תנועה זו היא הרבה יותר מהמשך המאבק באי-השוויון: זוהי שאיפה להרוס את הציוויליזציה המערבית, למחוק לחלוטין הכל. ואכן, בסוף האבולוציה שניבא טוקוויל, הרצון לשוויון הופך להיפך (הוא הורס את המריטוקרטיה, מחזק את זכויות היתר של האליטה הבורגנית, מגביר פי עשרה את טינתם של החלשים) והמאבק באפליה מייצר אפליה חדשה (כך סטודנטים אסייתים נפגעים קשות מאפליה חיובית בקמפוסים בארה"ב, וספורטאיות נענשים קשות בתחרות מצד טרנסג'נדרים).

עבור אלן פוליקר, אנטי-ווקיזם מהווה "איום על הדמוקרטיה". הוא נוהג באופן שיטתי בהיפוך האשמה, ומאשים את אלו המפקפקים ביתרונות הווקיזם ב"מניעת ויכוח". מחפשים לשווא איזה כנס הם שיבשו, איזה ספר הם צנזרו, ועם איזה יריב הם סירבו לדבר. מצד שני, וקים עיוורים כמו פמיניסטיות דה-קולוניאליות מסרבים בעקשנות להתווכח עם יריביהם משום שהם יודעים שהתיאוריות שלהם לא עומדות בביקורת הגיונית ולא במבחן המציאות. בחוסר תום לב גדול עוד יותר, פוליקר מאשים את יריביו בהכחשה, בטשטוש ההיסטוריה ובהדרה מהמציאות של מה שמטריד. עם זאת, כולם יודעים מה קרה לאוליבייה גרנוילו על שהביא לאור מציאות היסטורית מטרידה: קיומם של סחר העבדים האפריקאים והערבים-מוסלמים. לבסוף, הסופיסט שלנו מגנה "חטיפת הפחד": אנשים אנטי-ווקיים יעדיפו להפחיד עם מה שאינו באמת מאיים (ווקיזם) מאשר עם הסכנה של הימין הקיצוני - מונח שמעולם לא הוגדר, לא יותר מהמילים "ריאקציונרי" ו"פאניקה מוסרית".

אז, גבירותיי ורבותיי, הסכנה הדחופה ביותר המאיימת על ארצנו היא איסלאמופוביה והמזימה הריאקציונרית של המתנגדים ל"ער"... כפי שאמר סיימון לייס על ספרו של מאואיסט נאור, "הדבר הכי נדיב שאפשר לומר" על הצהרה כזו הוא שהיא טיפשית לחלוטין; כי אם לא היו מאשימים אותה בטיפשות, [היינו צריכים לומר] שזו הונאה."

עלינו לדחות את המונח "איסלאמופוביה" לא רק משום שהוא "פוגע קשות במחשבה", כפי שכותב רמי בראג, אלא משום שהוא הכלי הרטורי המועדף על ידי האחים המוסלמים כדי להטיח סטיגמה בכל ביקורת ולקדם את כלי המשחק שלהם באירופה. עיוורון שלנו בלתי נסלח עוד יותר בהתחשב בכך שאסטרטגיית כיבוש זו מפורשת ומובנת מאליה, כפי שמזכיר לנו הדו"ח שפרסם לאחרונה משרד הפנים. אסלאמיסטים משתמשים כעת בשפה דה-קולוניאלית ופרוגרסיבית כדי לחדור למוסדות אירופיים: קריאות לדה-קולוניזציה של תוכניות לימודים בבתי הספר, שוויון גזעי, דרישות זהות. האחים המוסלמים מאמצים ניסוחים של זהות וקורבנות כדי לקדם זהות אסלאמית חזקה. דו"ח פונדפול על עליית האסלאמיזם הער בעולם המערבי (לורנצו וידינו) נותן דוגמאות בולטות: אל ג'זירה מדברת על "צדק חברתי", פמיניזם, להט"ב, כתיבה מכלילה; FEMYSO (הפורום האירופי של ארגוני נוער וסטודנטים מוסלמים), בראשות האחים המוסלמים, קיבלה מימון משמעותי מהאיחוד האירופי כדי להילחם ב"איסלאמופוביה על בסיס מגדר", "אפליה בין-מגדרית שסובלות מנשים ונערות מוסלמיות, על בסיס מוצא אתני, דת ומגדר" - אז דיכוי נשים מוסלמיות הוא מעשה ידי "גברים לבנים", בדיוק כמו כריתה בכפייה ונישואין?

לבסוף, בנושא החילוניות, שבשבת מזג האוויר שלנו מגנה את הפיכת חוק 1905 ל"אידיאולוגיה ביטחונית". הוא מאשים את הרשויות הציבוריות בנוכחות הגוברת של סמלים דתיים (שהגדרתם נחשבת כ"סובייקטיבית" לחלוטין) במרחבים ציבוריים משום שלכאורה הם הציתו מתחים. הוא גם מכחיש חוסר ביטחון תרבותי, שיהיה, כמובן, פנטזיה ימנית קיצונית, ואינו מהסס לטעון שאנו חיים ב"סדר המבוסס על היררכיה גזעית" (עמוד 99). מי שבעבר, ב... ההיכרות המטרידה של הגזע (2020) גינה את הגזענות משום שהיא "מעניקה לפריזמה של גזע פריבילגיה מוגזמת" והגונה על האוניברסליזם כנגד הקומוניטריאניזם האנגלו-סקסי, וכעת מקדמת רב-תרבותיות מבלי לראות שהיא מנוגדת לרפובליקניזם הצרפתי, שהיא שוברת את הקהילה הפוליטית ושהמודל הזה פושט רגל במדינות שקידמו אותו, כאשר בריטניה הגדולה מובילה. בחברה רב-אתנית, החילוניות נראית כמעגן היחיד מפני עימות ישיר.

הכחשת המציאות אינה דבר חדש. לאחר המלחמה, אינטלקטואלים התעלמו מהטוטליטריזם הסובייטי; בשנות ה-60 הם עיוורו את עצמם לאשליות מאואיסטיות ולעשרות מיליוני מקרי המוות שלה; בשנות ה-70 הם חגגו לזמן קצר את הקמר רוז'; בשנות ה-80 הם ריתקו את המולות האיראניים. כיום, הם מגנים על אידיאולוגיה שמערערת את הציוויליזציה שלנו, הורסת את טובת הכלל ומעודדת מלחמה של כולם נגד כולם. הם מחיים את המניכאיזם של המספר 2, משווים אנטי-ווקיזם לטראמפיזם ורואים בו רק "בהלה מוסרית" ו"מתקפה ריאקציונרית". כאשר החכם מצביע על הירח, השוטה מסתכל על האצבע.

זכות תגובה ותרומות
האם תרצה להגיב? הגשת הצעה למאמר דעה

ייתכן שתאהבו גם:

מה יכול פוליביוס ללמד אותנו על המשבר הפוליטי הנוכחי?

פוליביוס ראה את ההיסטוריה של משטרים כמעגל מוסרי: דמוקרטיה מתנוונת לאוקלוקרטיה כאשר המידות הטובות נעלמות. כיום, אובדן הכשרת האליטה ודעיכתן של אוניברסיטאות מזכירים מנגנון זה: ללא השכלה, החופש קורס וההמון שולט במקום התבונה.

לקראת רפורמה בחשיבה החינוכית – הרהורים על פיזור הידע

"למען רפורמה בחשיבה הפדגוגית" מאת סטפן לוריאן הוא ביקורת צלולה על התמחות מוקדמת ועל פיצול הידע בהשכלה הגבוהה. סקירה מאת ז'אק רוברט.
מה נשאר לך לקרוא
0 %

אולי כדאי לעשות מנוי?

אחרת, זה לא משנה! אתה יכול לסגור חלון זה ולהמשיך לקרוא.

    לִרְשׁוֹם: