טקסט זה הופיע לראשונה באתר Telos-eu: https://www.telos-eu.com/fr/politique-francaise-et-internationale/laprs-7-entreprises-un-titanic-des-gauches -en-democrat .html
האסון של ה-7 באוקטובר לא רק הרס את אשליית הבלתי מנוצחת של ישראל, וגם לא את זו של פתרון צבאי אפשרי לסכסוך הישראלי-פלסטיני. הוא גם העלה לאור, במבט מהבית, אסון נוסף: זה, בחברות דמוקרטיות, של חלק מהשמאל, שעבר לתמיכה ישירה או עקיפה בחמאס, מאז הסירוב להכשיר את הפיגוע ה"טרוריסטי" הזה לחידוש של סיסמאות הקוראות בגלוי להשמדת ישראל (כגון "פלסטין, מהירדן ועד הים") הידועה לשמצה, כולל הטיעון של "התנגדות", שמטמא מילה אהובה בזיכרון הלאומי.
וזה לא המקרה, בצרפת, רק של כמה קבוצות קטנות, כמו ה-NPA (המפלגה האנטי-קפיטליסטית החדשה) או ה-PIR (המפלגה הילידית של הרפובליקה), אלא גם של מפלגה המיוצגת כדין בפרלמנט, ואשר אפילו טען שהוא מסוגל לנצח בבחירות לנשיאות - כלומר LFI (La France Insoumise).
אסון חמישי
אסון: המאבק באנטישמיות, שהיה זה מכבר סמן חשוב של השמאל, ננטש אפוא על ידי אנשים הטוענים שהם שמאלנים. אם אנחנו יודעים כבר הרבה זמן שהאנטישמיות היא "הקומוניזם של האימבצילים", אנחנו מבינים היום שהאנטי-ציונות הפכה לאנטי-קולוניאליזם של אנשים בינוניים.
אסון: גם ההגנה על החילוניות מוצאת את עצמה גנוזת, שכן האנשים הללו שטוענים שהם שמאלנים מעדיפים לקחת את הצד של תנועה פוליטית שהפכה, עם חמאס, גם לצבאית וגם לאסלאמיסטית במפורש. פעילי ה"שמאל" הללו, כביכול, מוכנים לתמוך בקנאים הגרועים ביותר כל עוד הם מזוהים כ"נשלטים", בקו הישר של האיסלאמי-שמאליזם - מונח שנוצר בצורה נוחה בתחילת שנות ה-2000 על ידי פייר -אנדרה טגייף[1]. אל לנו לשכוח את ההצהרה המקוממת של ז'אן-לוק מלנשון, ב-12 בנובמבר 2020, ובכך הצדיקה את השתתפותו ב"מצעד נגד האיסלאמופוביה" שאורגן על ידי ה-CCIF שנכחד: "יש במדינה הזו, מיוצרת, מתודלקת על ידי זרם שלם. של רעיונות, שנאת מוסלמים מחופשים לחילוניות. »
אסון: המאבק לשוויון ולמען אמנציפציה של נשים - שוב סמן קלאסי של השמאל - נשכח, טובע בהאדרת האסלאם שהפך, בזכות היפוך הקורבנות, לשם נרדף למאבק בשליטה, גם כאשר היא דנה נשים מוסלמיות להתקיים רק במרחב הציבורי בתור זומבים.
אסון: המאבק בהומופוביה ובאפליה הקשורה לנטייה מינית התבסס גם בשקיעתה של הטיטאניק של השמאל הרדיקלי - מטרה שעם זאת שייכת גם לקטלוג המאבקים של השמאל. זה שההומוסקסואליות מופעלת על ידי פונדמנטליסטים איסלאמיסטים, שההומוסקסואלים אפילו מוגנים במדינות הנשלטות על ידי חוקי השריעה, זה לא נראה להדאיג פעילים להט"בים. ידידותי לחמאס ", שאינם מהססים להכריז על תמיכתם בתליינים הפוטנציאליים שלהם כמו תרנגולות שרצות להיכנס תחת הכנף של KFC (קנטאקי פרייד צ'יקן).
סוף סוף אסון: בעוד שתמיכה בדמוקרטיה היא – או לפחות צריכה להיות – עמוד תווך של השמאל, חלק ממנה תומך בגלוי במשטרים הסמכותיים, הרודניים והאנטי-דמוקרטיים ביותר כל עוד הם מכריזים על עצמם כקורבנות של המדינה הדמוקרטית היחידה במדינה. המזרח התיכון (למרות המדיניות ההרסנית שבוצעה על ידי חלק ממנהיגיו, ובראש ובראשונה על ידי המדיניות הנוכחית). לכן הניצחון של השיבה הנצחית לדוגמה הסטליניסטית של "המטרה מקדשת את האמצעים"...
איך נוכל להבין את הספינה הטרופה הזו של חלק מהשמאל המערבי, שקרה כל כך פתאום, כל כך אכזרי, כל כך חסר רחמים מאז 7 באוקטובר?
הקרחון של הווקיזם
עם זאת, לא היה קשה לצפות זאת מראש. מכיוון שהמפנה הפרו-פלסטיני הזה ללא תנאים, המרחיק לכת עד לתמיכה הנחושה במה שראוי לכינוי "איסלמופשיזם", מבוסס על שני רעיונות בסיסיים. הראשון הוא קומוניטאריזם, המשייך כל פרט באופן עקרוני לקהילת זהות מהותית: כאן, "היהודים", מבלי להבחין בין יהודים לפי דת ליהודים לפי מוצא או תרבות; "הישראלים", מבלי להבחין בין ישראלים יהודים לערבים ישראלים; ו"הפלסטינים", מבלי להבחין בין מוסלמים אדוקים לאלו שהתנתקו מהדת, לא בין התומכים בצבא החמאס לאלו המתעבים אותם, ולא בין השואפים לג'יהאד לאלו השואפים לשלום. בלי להזכיר אפילו את הנוצרים והדרוזים.
הרעיון השני הוא ההתמקדות הבלעדית בזוג הדומיננטי/נשלט, שיוך המונח הראשון למה שנקרא "קהילה" אחד והשני לאחר, תוך התעלמות במקביל מכך שישנם גורמים שונים של אי שוויון. אם כן, התעלמות מכך שכל אי-שוויון אינו ניתן לצמצום לשליטה; והתעלמות, למשל, מכך שלעובדת יהודייה קטנה יש משקל מועט בהשוואה ליורש של משפחה פלסטינית גדולה, או שאישה מוסלמית "נשלטת" במשפחה שלה הרבה יותר מאשר בעלה נמצא בעזה הוא חבר בחמאס, מנצל ללא בושה את חבריו, משתמש בהם כמגן אנושי ומסיט סיוע הומניטרי לטובתו.
לפיכך אנו רואים כאן שתי תפיסות רגרסיביות של יחסים חברתיים פועלות כאן: קומוניטאריזם, יורש החמולות והשבטיות, והאובססיה לשליטה, המבוססת על מניכאיזם אינפנטילי. עם זאת, הצטלבות שלהם היא המהווה את המאפיין הבסיסי של תופעה שזוהתה היטב כבר כמה שנים בחברות מערביות: הווקיזם, שהראיתי את ההיבטים המדאיגים שלו מאחורי חזיתו המתקדמת לכאורה.[2], במיוחד תוך הדגשת הקשרים שלה עם אנטישמיות[3].
אסון השמאל אחרי ה-7 באוקטובר הוא אפוא רק קצה הקרחון של הווקיזם, שחלקנו מצביעים עליו כבר כמה שנים על הסכנה.[4], למרות חוסר הרצון של רבים כל כך מעמיתינו, משותקים מהרעיון שהביקורת הלגיטימית על הווקיזם תשווה אותם לימין הטרומיסטי - בדיוק כמו שלפני שישים שנה, חלק מהשמאל סולד להוקיע את הגולאג בגלל פחד שיהיו סטיגמטיים כ"אימפריאליסטים". כי על ידי הבחירה להגן ללא תנאי על ה"נשלטים" המורכבים ב"קהילות" (פלסטינים, מוסלמים, נשים, הומוסקסואלים, שחורים וכו'), האידיאולוגיה התעוררתי בהכרח שוכח להגן לא רק על חמולות, אלא על ערכים: "קמפיזם", במילים אחרות ההטיה שננקטה עבור מחנה אחד כלפי מחנה אחר, תופס במהירות את המקום של השתקפות פוליטית ומוסרית.
השקיעה הזו של ההתייחסות לערכים המרכיבים היא שכבר התרחשה התקדמותו של הווקיזם ואיתו של האיסלאמי-שמאלנות.[5] – ספינה טרופה שהועלתה לאור על ידי השינוי המרושע של השמאל הרדיקלי, שבכך ניתק את עצמו מהערכים המכוננים של השמאל.
מלחמת השמאל
כאמל דאוד, לעומת זאת, השמיע אזעקה שבוע לאחר הפיגוע: הוא, כתב, הוא "תבוסה לעניין הפלסטיני", כי הוא "האישור למשיחיות האנטי-יהודית. כעת, ה"סיבה" נטולת טליבאן, מתדלקת יהודופוביה מלאת שנאה למהדרין"[6]. לתבוסה זו המהווה, כדברי טאגאייף, את "הג'יהאדיזציה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני", יכול היה השמאל הפרו-פלסטיני לשים לב, בגינוי נחרץ של סחף ברברי ששום סיבה פוליטית, צודקת ככל שתהיה, לא יכולה להצדיק, ואומץ לומר את האמת הזו: חמאס הוא האויב הגרוע ביותר של העם הפלסטיני. היא הייתה מפגינה לא רק צלילות אלא גם, בפשטות, כבוד.
עם זאת, היום עלינו להכיר בכך: השמאל הרדיקלי אינו ראוי - לא ראוי, בכל מקרה, לערכי השמאל. וזו הסיבה שקראתי למאמר הזה "טיטאניק שמאלה ", ברבים: כי "השמאל", מעתה ואילך, כבר לא אומר הרבה. נותרו רק "שמאלנים", במלחמה זה עם זה, או לפחות שצריכים להכריז בבירור על עצמם ככאלה. כבר אי אפשר לומר את השמאל ברבים. וזו אחת ההשלכות המרכזיות של ה-7 באוקטובר במדינות המערב, מפריז להרווארד, מרומא ללונדון וממדריד לברלין.
השמאל האוניברסלי, הרציונליסטי, החילוני, הדמוקרטי, המחובר לחופש הביטוי ומאוחד נגד האנטישמיות – לשמאל הזה כבר אין שום קשר למה שנקרא שמאל שמתעב את הערכים הללו, לאחר שהחליף אותם בחשיבה המוכנה. של הווקיזם, ואשר רק מראה את תיעוב הימין הקיצוני כדי לפתוח לו דרך דרך ההגזמות שלו. זו הסיבה ש"השמאל הרדיקלי" לא צריך לעורר לעצמו את המונופול על ייצוג השמאל, כמו שבנימין נתניהו צריך לעורר לעצמו את המונופול על ייצוג ישראל, ולא יותר שחמאס לא צריך להתנשא. לעצמה מונופול על ייצוג העם הפלסטיני.
מה ש-7 באוקטובר ילמד אותנו, בסופו של דבר - אבל אנחנו עדיין צריכים ללמוד ברצינות את הלקח - הוא שהשמאל יכול להחזיר את כבודו רק על ידי ניתוק נחרץ מהפלג הקיצוני שלו. אנו חייבים את הפריצה הזו לאידיאלים הפרוגרסיביים שלנו, כפי שאנו חייבים אותה לכל מי בישראל הפועל למען שלום הוגן ובר קיימא – כלומר למען הישרדות המדינה.
